דכאון שלא מפסיק
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום רב. אני נערה בת 17 שסובלת הרבה מדכאונות בשנתיים האחרונות אני מסוגרת בפני עצמי מרגישה אפאטיות מוחלטת לסביבה .אני בקושי הולכת לבית הספר ואני משקרת לאימי על כך, כמו כן אני לפעמים מקיאה וזה מה שמכניס אותי עוד יותר לאפאטיות ולדכאונות, אני לא יודעת איך לצאת מזה וכבר ניסיתי פסיכולוג וזה לא עזר, שנה שעברה היתי שרויה בדכאון עמוק והלכתי לפסיכולוג,לתקופה קצרה זה היה יותר טוב אבל לאחרונה זה חזר ובגדול. אני אפילו חושבת על מוות הרבה ועל דרכי מוצא אחרים. בבקשה תעזרו לי אני רוצה שזה יפסיק הלימודים מאוד חשובים לי וזה גורם לי להדרדר עוד ועוד, מספיק מצבי גרוע כעת. בתודה מראש שירי.
שירי חמודה: אני שוברת את הראש בנסיון למצא מילים חמות ומרגיעות. קשה וכואב לשמוע מצוקה כזו אצל נערה בת 17. טוב שפנית לפורום- צריך כח רב בשביל לבקש עזרה. אני רק חוששת שאת זקוקה לתמיכה ולעזרה מעבר למה שהפורום הזה נותן. האם את חושבת שתוכלי לשתף אדם קרוב בחייך במה שעובר עליך, אולי את אמך? אולי יש יועצת בבית-הספר בו את לומדת? אם נעזרת בעבר בפסיכולוג, אולי תוכלי להעזר בו שנית. דכאון, כפי שנכתב כבר רבות בפורום קשור להפרעה בחילוף החומרים במח. אולי כדאי לך להתייעץ עם רופא מומחה-פסיכיאטר. שרות כזה קיים דרך קופת חולים. בכל מקרה, הייתי רוצה לקוות שיש מישהו לידך שיוכל ללוות אותך בפניה לאנשי המקצוע, לחכות לך בחוץ ולתת לך חיבוק גדול לפני ואחרי. אני בכל מקרה מחכה פה, ומקווה שדברים יסתדרו לך. חיוך וחיבוק.
שירי היי אני נערה בת 16 ואני די מזדהה איתך ועם המצוקות שלך (מלבד ההקאות- אך לי יש ימים שאני לא אוכלת בעקבות רגעים עצובים). אני סובלת מדיכאון כבר כמה חודשים, ויש לי מעט מאוד ימים טובים אבל גם אם הם טובים אני מרגישה ריקנות. בחודש האחרון התחתי להיפגש עם פסיכולוגית היא עדיין לא עזרה אבל לפחות היא עזרה קצת בלסדר את המחשבות שלי. אולי הפסיכולוגית שלך פשוט לא הייתה מתאימה לך (קראתי פעם שלבחור פסיכולוג זה כמו לבחור בן זוג) אולי כדאי לך לנסות משהי אחרת. אני בטוחה שקשה לך להתרכז בלימודים וגם לי זה מאוד חשוב, אבל אני חושבת וגם לגביי שקודם צריך לפתור את הבעייה הנוראית הזאת - דיכאון. בהצלחה גדולה לך וגם לי פנטסיה
בהקשר להודעה שרשמתי רציתי גם לציין שיש לי חברה קרובה מאוד שלמעשה היא החברה הכי טובה שלי שגם היא "מתימרת" להיות במצבי וגם היא מתלוננת הרבה על דכאונות ולחצים ,רציתי לצין זאת מאחר שאני לא רואה אותה בכלל ברגעי דכאונות, היא תמיד שמחה, כל הזמן מטפחת את עצמה ומרגישה טוב עם עצמה בגלל זה, תמיד עושה דיאטות ומצליחה בעוד שאני סובלת מהפרעות אכילה והדבר העיקרי הוא זה כשאני מדברת איתה, רואה אותה ואיך שהיא מתנהגת זה מכניס אותי עוד יותר לתסכול ועוד יותר לאפאטיות. אני אוהבת אותה מכל ליבי אבל ברגעים שאני מרגישה יותר טוב היא מחזירה אותי ל"מסלול",חוץ מזה היא כל הזמן מתחרה בי ,כאילו שהיא רוצה שאני אהיה מתחתיה ורוצה שאני אמשיך להרגיש רע. מה לעשות?האם לנתק עימה קשרים?האם זה רק אני שמנסה להאשים אחרים בבעיות שלי? האם אני פרנואידית? ענו לי בבקשה בתודה מראש שירי. לפנטסיה:אני מקווה מאוד שהדכאונות הללו ייפסקו לשתינו ואני יודעת שזה יכול להיות רק גיל ההתבגרות והתקופה שבה אנו שרויות. תמיד שממלאות אותי מחשבות קיצוניות ורגשי אשמה חזקים אני חושבת על העתיד ועל העובדה שהכל עובר בחיים, למרות שלפעמים המחשבות משתלטות על המודעות ועל ההיגיון הבריא. הכל עובר בחיים.
שירי חמודה מניסיון שלי ושל חברה ממש טובה שלי, במצבי דיכאון מרבים לריב עם חברים/חברות אפילו הטובים שבהם ומתרחקים מהם. אני בטוחה שמתישהוא את תצאי בדרך זו או אחרת מהדיכאון, ולא כדאי שאז תמצאי את עצמך בלי חברות. אז לדעתי תשמרי עם החברה הזאת שלך על קשר (אם הוא חשוב לך) אבל לא יותר מדי קרוב. וכך כשתרצי לחזור להיות חברה שלך לא תהיה בעייה. תשמרי על עצמך פנטסיה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
