אני לא בטוחה כל כך מה לעשות...

...בנוגע לשתי בעיות: האחת- יש לי משקל יתר, אבל יש לי מין קטע מוזר כזה,שזה לא כאילו אני לא רואה את זה, אבל אם נגיד אני מסתכלת על עצמי במראות בבית, אני מעט מרותקת מעצמי ופשוט חושבת שאני יפהיפה,ואני לא רואה נגיד, את כובד המשקל שלי כמו שהוא באמת. זה כאילו לא נראה לי כל כך חמור כשאני מסתכלת עליי במראות בבית (חחח,לא-לא מראות מרזות...!), גם איך שאני מדמיינת את איך שאני נראית שונה מהמציאות. אני מקבלת תמונות שלי ואני ממש נחרדת, לאו דווקא מיתר המשקל כמו שמהפרצוף. אני פשוט נראית שונה-פחות יפה, על גבול המכוערת. מה זה? יכול להיות שאני אוהבת את עצמי יותר מדי? השנייה, היא שיש לי מין בעיה להיפתח לאנשים. הייתי ידידה קרובה של מישהו כחצי שנה, ולא מזמן הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כבר משהו כ-4 חודשים ושאני האדם הכי קרוב אליו. לא רק שאני לא מרגישה כי האהבה שלו אליי הדדית-גם אמרתי לו לא,ומאז אנחנו כמעט שלא בקשר. והעניין הוא? שזה לא כל כך מפריע לי... איך זה יכול להיות שאני ביליתי חצי שנה עם מישהו יום יום ולא הפריע לי השינוי הזה? ובכלל,זה כאילו אני לא מתקשרת לאף אחד,כאילו אם אני אריב עם מישהו והוא יעלם למחרת זה לא כל כך יפריע לי. כאילו כל אדם הוא בר תחליף (מלבד המשפחה שלי). העניין הוא שלמרות שאני אוהבת אנשים ומיודדת איתם, עדיין יש לי את הדעות שלי עליהם בתת מודע (אני אדם די ביקורתי ) ואני נוטה נגיד לומר את דעתי על מישהו למישהו אחר, ואז ללכת למישהו הראשון ולדבר על השני. ועדיין להיות מיודדת עם שניהם. איך משנים את זה? תודה רבה לך,סליחה על מגילת אסתר פה... אה, אגב, אני בת 17. אומרים שלפעמים צריך להשאיר גיל אז... תודה רבה.

נועה שלום בשני המצבים שאת מתארת בולט הניתוק. במקרה של המראה את לא מתחברת למראה שלך ובמקרה של קשרים בינאישיים מתנתקת מהם. ניתוק הוא דרך התגוננות בפני כאב. כאשר מנותקים לא חשים כלום. הבעיה היא שזה הולך לטוב וגם לרע. לניתוק יש מחיר ואם הוא מתפשט לתחומי חיים רבים מידי ופועל בעוצמה רבה מידי הוא עלול לגרום פגיעה משמעותית באיכות חייך בהווה ובעתיד. אם את באמת רוצה לעשות משהו לגבי זה כדאי לשקול פניה לפסיכולוג. נראה לי שאין לך כיום את הכלים להסתכל על עצמך ולהבין מה בדיוק קורה. סביר להניח שלדברים הללו יש היסטוריה וצריך לעשות "סדר" כדי לראות מהיכן זה מגיע וכיצד אפשר לשנות את זה הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן