מרגיש ש"המוח חסום" - למי לפנות?

שלום, אני בחור המתקרב לשנות השלושים לחיי. אני מגיע מרקע מצויינות תיאורטי-ריאלי בתיכון ובאקדמיה, מאז ילדותי ההצלחה באה לי בקלות יחסית. חרף זאת, הבטחון העצמי שלי מעולם לא היה גבוה מאוד (לפחות לא גבוה כפי שניתן היה לצפות), אם כי גם לא נמוך. במהלך כל שנות עבודתי (שירות צבאי ממושך) הפגנתי יצירתיות מרשימה ויכולת חשיבתית ואנליטית מהשורה הראשונה, וכך גם הראו הערכות העובד המצויינות שקיבלתי. הייתי במסלול התפתחות וקידום מהיר, והעתיד נראה ורוד ומבטיח. לפני קצת פחות משנה מוניתי, שלא לבקשתי, לתפקיד ניהולי. העדפתי היתה להמשיך ולעסוק בפיתוח ולא באדמיניסטרציה, אולם קיבלתי עלי את הדין. מאותו תקופה, פחות או יותר, החלה הידרדרות מובהקת (לפחות בעיני - לא ברור לי עד כמה היתה ניכרת כלפי חוץ). העבודה היתה קשה, מתסכלת ולא מהנה, ואני התחלתי לחוש יותר ויותר כאילו המוח שלי פשוט "נחסם", אינני מצליח לחשוב בצורה בהירה על מצבים ותרחישים, אינני יודע כיצד לנהוג, אינני מצליח לתכנן בצורה מושכלת את צעדי. מעין תחושת "כבדות" לא ברורה, וזרה לי. כלפי חוץ כנראה שהמשכתי לתפקד היטב (אולי לא טוב כפי שהפוטנציאל שלי מאפשר, אבל כנראה מספיק טוב כדי שאנשים לא ישימו לב להבדל וימשיכו לשבח אותי). השתחררתי מהצבא בתאריך השחרור המיועד, לפני כחודש. בחרתי לעזוב ולא להמשיך באותו מקום כי חשבתי שאולי האוירה והלחץ גורמים לי לאותה תחושת חסימה ומחנק. במקום לחפש עבודה חדשה, החלטתי להשקיע את הזמן בכתיבת התיזה לתואר השני, בעיקר לצורך השינוי. לצערי גיליתי כי חרף השינוי המובהק בסדר היום, אני עדיין מרגיש חסום, ומתקשה בלימודים כפי שלא התקשיתי מעודי. אינני מרוכז, אני בקושי מצליח להבין את החומר ובודאי שלא להיות יצירתי כפי שנדרש בעבודת תיזה. במהלך השבועות האחרונים כמעט ולא התקדמתי, והמצב אינו נראה מבטיח. מטבע הדברים, התהליך מזין את עצמו, ועם חוסר ההצלחה מגיעים חששות שרק מגבירים את הקושי ופוגעים בבטחון העצמי. חשבתי לפנות לקבלת עזרה מקצועית שתעזור לי "לשחרר את החסימה בראש", אך אינני יודע לאיזה איש מקצוע עלי לפנות, ומה עלי לבקש. להכוונתך אודה.

דידי שלום השאלה היא קודם כל האם החסימה שאתה מרגיש היא יחסית לציפיות הגבוהות שלך או שהיא "אובייקטיבית", כלומר שכל אדם סביר יאמר מהצד שאכן משהו נחסם. יש לך ציפיות גבוהות מאוד מעצמך ויתכן שזה יוצר רף שקשה להתמודד איתו, דבר שיוצר לחץ רב להצלחה ומימוש עצמי. אני לא יודע כמה מרחב השארת לעצמך לביטוי אישי וטבעי, נראה שהלכת אחרי המשימות רק כי הן היו קיימות שם. יתכן שמשהו בתוכך מנסה לחפש את המהות האמיתית של החיים ולכן ישנה עצירה שתמנע ממך לרוץ אל המטרה הבאה בלי לדעת שלמעשה יש תוחלת אמיתית למה שאתה עושה. נשמע לי שאתה נמצא בצומת משמעותית בחייך ויש מקום לבדוק את החסימה שעליה אתה כותב. לדעתי כדאי לפנות לפסיכולוג קליני בגישה דינמית ולראות לאן נושבת הרוח. קח מספר פגישות להיכרות ובירור נרחב לכל הכיוונים האפשריים, אני לא הייתי סוגר מהר מידי על הסיבה האמיתית למצב שנוצר. קרא את המאמר הרצ"ב על הטיפול הדינמי: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא רואה את זה קצת אחרת, לדעתי, כל עוד עסקת בפיתוח, אם אני מבינה נכון, תחום יחסי האנוש היה פחות צריך לבוא לידי ביטוי ברגע שהועברת לתפקיד ניהולי, עם כל מה שזה כולל אחריות על אנשים וכו', עניין חוסר הבטחון העצמי שהזכרת בהתחלה התחיל להפריע ולתת אותותיו נראה שבילדות/נערות היית מאוד הישגי, ושזה בא על חשבון משהו אחר, שכנראה קשור לתחום יחסי האנוש. בדכ הישגיות כזאת, קשורה בצורך להשיג תשומת לב, ובאה על רקע חסך, שזו הדרך לספק אותו. אתה מדגיש שוב ושוב את ההצלחה והמצויינות, נראה שכל עוד היית בתפקיד יותר אינדיב' יכולת להמשיך ולתפקד כרגיל אבל ברגע שהיה צורך שמיומנויות חברתיות אחרות יבואו לידי ביטוי נפתחה הבעייה. ולמרות שחזרת לאקדמיה זה כבר לא יכול להפסיק להטריד אותך כי הפצע נפתח. אפשרות, לא מחייבת. כדאי ללכת לאיש מקצוע רק על פי המלצות.

תודה לכולם על התגובות. ברצוני לחדד מספר נקודות, שיתכן ולא הובנו כהלכה. 1. הירידה ביכולת, אמנם סובייקטיבית, אולם עדיין כשאני מנסה להשוות את היכולת הנוכחית ליכולת שלדעתי היתה לי בעבר באותם תחומים, אני חש כי קיים הבדל. הדבר ניכר לא רק בתחום הניהולי, שהיה חדש לי, אלא בתחום הפיתוח וכן בתחום האקדמי שהיו חזקים יותר אצלי בעבר. 2. תחום הפיתוח עדיין מושך אותי, אני מוצא בו עניין רב ורואה את עתידי בתחום זה. הניהול פחות משך אותי, אולם אינני פוסל אפשרות שבעוד שנים ספורות ימשוך אותי (עניין של בגרות נפשית ומיצוי העיסוקים הנוכחיים). לפיכך, אינני חש כי אני "בצומת משמעותי" - כוונתי לשוב ולחפש עבודה בתחום הפיתוח, קיבלתי הצעות עבודה רבות ולא נראה כי תהיה לי בעיה למצוא משרה מתאימה. השחרור מהצבא היה מתוכנן, אולם היה יכול להווצר מעבר חלק היישר למקום עבודה אחר או אולי אפילו הישארות באותו מקום אלמלא הייתי מחליט לקחת לי חופש ולנסות לעבוד על התיזה, וגם זה רק כי זו נראתה הזדמנות מצויינות שמי יודע אם אזכה לה שוב בעתיד (עדיין אין התחייבויות, ילדים וכו'). 3. אני נהנה מחיי זוגיות מאושרים עם חברה קבועה שתהפוך בעתיד לאשתי, יש לי מספר תחביבים לא מבוטל וחוג חברים לא-דל. העבודה היא רק עוד פן, אם כי חשוב, בחיי היום יום שלי ובודאי אינה מהווה את תמצית שאיפותי. 4.אני מסכים שכישורי החברתיים יתכן ואינם מפותחים כמו כישורי האנליטיים, אולם מכל מקום אינני מאמין שהיתה כאן סוג של "בריחה" לעבודה היחידנית כדי שלא להתמודד עם אנשים. בברכה, דידי