שאלה פילוסופית ? (לא לדאוג קצר) לדוקטור קפלן

לדוקטור קפלן שלום רב, אני דיי סובל בחיי, אני סובל מבעיה רפואית שלא נמצא לה פתרון ממשי, אין לי חברה ואני די סובל ביום יום. האם נכון הדבר שרוב האנשים סובלים, שבאמת החיים כל כך קשים לכולם ? האם יש אנשים מאושרים לאורך שנים ? האם אני נמצא עם הרוב ? עם המיעוט ? אם הייתי צריך לאמר איך אני ממצא את החיים שלי מ1-10 הייתי אומר 4 מינוס בערך האם זה הממוצע ? לדוקטור קפלן: מאוד הייתי שמח לתשובה קונקרטית ולא תשובה כמו "תשפר את החיים שלך" או תפנה לפסיכולוג וכדומה.. כלומר לפי חוות דעתך (ברור שלא ניתן למדוד זאת במדויק) וניסיונך האישי היכן לדעתך עומד הממוצע ? האם רובנו סובלים ? שמחים ? אני מודע לקושי השאלה, מה גם שאין תשובה קונקרטית לשאלה כזו אך אם תוכל לנסות בכל ואפילו רק מאינטואיציה... (למרות שאני בטוח שיש תיאוריות שלמות על הנושא ) אודה לך מאוד :) בהמון המון תודה מראש , מעיין

למה בעצם זה ככ משנה לך? ואם הרוב כן ואם הרוב לא. מה זה נותן ?? לדעתי לא הגדרת מספיק את מהות הסבל שלך אבל אני מבינה שזה לא רלבנטי לשאלה.

אני אשאל שנית בן כמה אתה אורן ובבקשה תענה לא יפה לא לענות לפונה

(זוהי תשובה פילוסופית לשאלה פילוסופית.) לדעתי מהות הסבל האנושי נמצאת בהשוואה. השוואה בין מה שאנו חושבים שצריך להיות, למה שיש. השוואה בין מה שיש לאחרים, למה שיש לנו (שזה אותו דבר, רק קצת יותר ספציפי), השוואה בין מה שהיה לפני רגע, למה שיש עכשיו. ממש בשנייה זו. אם אנו מניחים שהכל תקין, הכל בסדר כרגע, אין שום דבר שאמור להיות אחרת, אין סבל. יש רק חיים. מדובר ברף החלטה אישי מאד על פיו אדם מחליט: מכאן זה טוב, מכאן זה רע. מעבר לכך, ואני מודעת לכך משום שהייתי במשך כמעט עשור חולה, הגוף יכול לגרום לסבל. אבל אני לא מאמינה שאין פתרונות. אולי לא פתרונות שיביאו אותך אל ה"נורמה" או מעליה, אבל פתרונות שיכולים להיות מספקים עבורך. אז בכיוון הזה, אני חושבת לא כדאי להתייאש - לא כדי להגיע "לבריאות" הנורמטיבית, אלא כדי למצוא את הבריאות שלך, את מה שאתה יכול לקרוא לו בריאות. אני מאמינה שבאופן בלתי תלוי ישנן חוויות שגורמות לאדם אושר. להיות בקירבה לטבע, לנשום אויר צח, לשיר, לרקוד, לישון טוב, לאכול אוכל מזין, (ורצוי כזה שבעונה, ולא כזה מאריזת פלסטיק בסופר), לצחוק. לנהל שיחה טובה עם אדם, לתת ולקבל חיוך, לתת ולקבל מגע, לנהוג בעדינות. ללמוד משהו חדש על העולם, ועל עצמך, לחוות חוויה חדשה, רצוי כזאת שלא מתרחשת במח, אלא במגע אמיתי עם העולם. כמו להתרחץ בנהר קפוא, או לדעת מה הטעם של תפוח שרק נקטף מהעץ, או איך זה לסוע נורא מהר באופניים בירידה. וגם מה ההרגשה כאשר נפרדים מאדם אהוב? מה ההרגשה של ללכת בלי שעון ולשכוח מה השעה, מה ההרגשה של לעשות משהו שעדיין לא עשינו, ולהרגיש קצת "כמו בסרט".

החוכמה האמיתית היא לא לקבל את הסבל כמובן מעליו השאלה היא לא מהיא מהות הסבל אלא מה אתה עושה אם המצב בו אתה נמצא תראה את צ'רלי צ'פלין לדוגמא שהבהיר כל כך יפה את הנושא ,שאת עקבותיו אני מנסה לשחזר איכשהוא: בסרט הנער הוא עני מרוד בחליפה אומנם ישנה ומלוכלת אך הוא הולך בגאווה, שופכים עליו מים מלמעלה והוא מנגב אותם בקלילות עם חיוך כאילו היו קצת אבק שדבק בחליפתו ואינו רואה כלל השפלה במה שנעשה לו( כך בשאר סרטיו כמובן) וכו וכו.... והמסר הוא כמובן, באופן ככלי וגס ביותר כמובן - הסבל הוא בחירה לפעמים מפורסים מקרים על אנשים שהגיעו לפיסגה היה להם הכל והם שמו להכל ולעצמם קץ.... ולפעמים על אנשים חסרי פרוטה שחיים באושר אי שם במקומות רחוקים..... כמובן שקיים גם ההפך הגמור! לא משנה המצב משנה מה אתה עושה ממנו יש אנשים שתמיד אומאים על תסתכל על העשיר ממך כי תרגיש רע, יש אנשים שנמצאים במצב קשה יותר אני ממש לא מסכימה אם המשפט הסתום הזה שנזרק לכל עבר בכל עת- ישנם אנשים שמבחינה חיצונית נראים מסכנים מאיתנו כי אין להם עושר חומרי או שיש להם מחלה פיזית איומה אך מבפנים הם מרגישים שהם במקום הכי טוב שאליו יכלו להגיע( ולא אני לא מדברת על תרופות..) כך שזטת ממש לא חוכמה להסתכל לצד השני! צריך לקבל את המצב לא את הסבל שהו גורר אימו, הסבל הוא רק צל....אם תרצו רק צל של השליה

מעיין שלום יש כאן נקודה מאוד לא פילוסופית אלא עובדתית, אתה סובל וכך אתה מרגיש כעת. כל אדם סובל לפחות תקופה מסוימת בחייו, יש אנשים שזוכים שתקופה זו תהייה קצרה ושתדירות התקופות הללו תהיינה מעטות, ויש אנשים שלרוע המזל חווים תקופות קשות ארוכות ותכופות. הסטטיסטיקה לא תעזור הרבה לשיפור המצב, אם כי הידיעה שפניה לטיפול הן ברמה הפסיכולוגית ולעיתים הן ברמה התרופתית יכולים להועיל, עשויה לתת עוגן וניחומים. הבעיה שתארת כללית ולכן קשה לתת לך הכוונה ספציפית למעט המלצה לפנות לטיפול שילווה אותך בתקופה הזו שכנראה מכבידה עליך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן