שאלה לד"ר

אני בן 17 וחצי,בן להורים גרושים,מתגורר עם אימי (שנשאה מחדש). יש לי בעיה שאני נוטה לריב עם אמי המון. היא למשל נורא לא אוהבת שמגיעים אליי וחברים ושאנחנו למשל מכינים ארוחת צהריים ביחד (כמובן כשהיא לא כאן) או יושבים בסלון. זה נורא מציק לי כי לרוב האמהות של חבריי ממש לא אכפת ואפילו להיפך,כולן נורא נחמדות איתנו החברים ואני פשוט מקנא. בקרוב היא יוצאת לנופש והבטחתי לחבר שלי שהוא יוכל לשהות אצלי בתקופה זו אבל היא כעסה עליי והודיעה שהיא לא מוכנה שאני אהיה בביתי בזמן שהיא לא פה בכדי שאני לא "אחגוג" באותה עת. היא מאיימת לקחת לי את המפתח.נמאס לי שלכולן יש אמהות כל כך נחמדות ורק שלי לא (אפילו אמרתי לה בויכוח האחרון שהלוואי והיא הייתה לומדת מאמא של אחת הידידות שלי והיא כמובן כעסה מאוד). מה לעשות? אמנם יש באפשרותי לעבור להתגורר עם אבי (גר במרחק של שעה ומשהו נסיעה מביתי) כפי שאמי איימה מספר פעמים,אבל רק כאן אני מרגיש טוב בגלל בית הספר שלי והסביבה החברתית שלי (למרות שאימי מתעצבנת על זה שאני רוב היום בבית) ואני פשוט מפחד לעבור לאבא ולאבד הכל,מעדיף לסיים כאן י"ב ואולי רק אז..

איילון שלום אתה מציין מספר בעיות מקומיות בבית שקשורות לחברים שלך והאפשרות לעשות מה שאתה רוצה בבית בלי הפרעה. עם זאת, הבעיות הללו נראות לי תוצרים של בעיה יותר מרכזית שאיתה צריך באמת להתמודד וזה הקשר שלך עם אמך. נראה שמתחת לפני השטח אתם לא רבים האם חבר יבוא או לא אלא האם היא באמת אוהבת ומפרגנת לך או שהיא עסוקה בעצמה ובחיים שלה ומזניחה אותך. גם אם ההתלבטות הזו לא עולה באופן ישיר, יש לי הרגשה שזו השאלה המרכזית שסביבה קיימת בעיה. אם זה היה קשור רק לסרובה של אמך ש"תחגוג" בבית אולי זה היה פחות משמעותי. יש אנשים קפדניים יותר שחוששים מבלאגן, ויתכן שאמך שייכת למשפחה הזו. לכל אדם יתרונות וחסרונות ואם בזה מסתכם הסיפור, אני מעריך שיש דברים אחרים שבהם היא טובה מאחרים. אבל כפי שאמרתי, בד"כ זה לא הסיפור המרכזי, במיוחד במשפחות שיש בהם גירושין ונישואין חוזרים ובעקבות זאת שאלת המקום בבית ובלב הופכים לשאלה מרכזית וקיומית. אין לי פתרון קונקרטי לבעיתך, במידה והיה אפשר לעשות דיאלוג פתוח עם אמא בנושא זה היה מצוין. במידה ולא אולי היה כדאי שתתייעץ עם אדם מבוגר וניטראלי שיוכל לתת לך זוית נוספת להתבוננות על המצב. זה יכול להיות קרוב משפחה, חבר, יועצת בית ספר וכמובן גם פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן