בעיה

שלום רב אני בת 28 ויש לי בעיה שתמיד יש לי את ההרגשה כאילו אנשים מסתירים ממני משהו, כאילו הם רוצים לנצל אותי,מנסים לעבוד עלי ולרמות אותי בגלל זה קשה לי להתחבר לאנשים.הרגשות האלה היו אצלי כל הזמן - שלא אוהבים אותי וכו', אבל ככל שאני מתבגרת הם רק מחמירים. כמו כן, יש לי חבר כבר מספרים שנים, אנחנו גרים יחד ואני סומכת עליו אבל ברגע שמתקשרת אליו בחורה אני מאבדת את העשתונות ואז אני בטוחה שהוא מסתיר ממנו משהו. בנוסף, תמיד יש לי חרדות שהוא עומד לעזוב אותי ושזה עומד להגמר. אני יודעת שסצנות הקנאה שלי נראות לו ילדותיות, אבל הוא מודע לזה שיש לי בעיה. לפעמים, יש לי בטחון באהבה שלו אלי ולפעמים נדמה לי כאילו שום דבר לא בטוח, כאילו שפתאום השמים נופלים. אחרי שאני נרגעת, אז אני מתנצלת בפניו ומרגישה כמו בעל שהיכה את אשתו ואחר כך מביא לה פרחים. אני מתמלאת ברגשות אשמה, אבל כשזה קורה שוב אין לי שליטה על זה. אני יודעת שהקנאה שלי נובעת מכך שאף פעם לא היה לי משהו בטוח בחיים. לאמא שלי בעצמה יש בעיות נפשיות שהשפיעו עלי בתור נערה מתבגרת. היא נהגה לקלל אותי ולרדת עלי יום יום עד שהיא הורידה את הבטחון העצמי שלי לרמת המינוס. יחד עם זאת, החבר שלי עוזר לי להאמין בעצמי ולעשות דברים. הבעיה היא שכל דבר שקורה משפיע עלי בצורה דרסטית. אני כמו עלה נידף: אם למשל קיבלתי ציון פחות ממה שחשבתי שמגיע לי בלימודים (אני סטודנטית) וגם אם בעבודה לא מתיחסים אלי יפה. אני לוקחת הכל אישית וישר ללב ודברים לא עוברים לידי - הם פשוט נכנסים דרכי וזה כאילו נותנים לי אגרוף בפנים. קשה לי לשמור על חיים יציבים וכל הזמן נדמה לי כאילו יש לי מחלה סופנית. בקיצור, אני כל הזמן מחפשת שמשהו רע יקרה. אני יודעת שכל מה שאמרתי עד עכשיו נשמע רע מאוד, אבל אני בכל זאת מצליחה לשרוד וללמוד ולעבוד. הדבר הכי קשה לי זה שאני יודעת שאני מאכזבת את החבר שלי, אני עושה לו בדיוק מה שאמא שלי עשתה לי - תוקפת אותו ומאשימה אותו בדברים שהוא לא עשה. ואני לא מבינה למה. מה ההגיון בזה שאני אתנהג אליו בדרך שהרסה, או כמעט הרסה אותי? יש ימים שאני מרגישה מצוין ואני מאושרת ויש ימים שפשוט כבר נמאס לי מהכל. הייתי כבר בטיפול פסיכולוגי במשך תקופה אבל אני מרגישה כאילו לא ניתנו לי מספיק כלים להתמודד עם הבעיה. דיברנו על העבר שלי אבל לא הצלחתי להשיג איזה שהוא שיפור.

הי לוסי. לדעתי יש כמה דברים מאוד מרכזיים במה שאמרת. קודם כל המודעות הגדולה שלך לתנהגותך ומשם לדעתי נובעים גם רגשות האשמה שלך. רגשות אשמה הם רעה חולה והם מקשים עלינו מאוד. אני חושבת שהטיפול הפסיכולוגי שהיית בו לא מוצה עדיין. הכלים להתמודדות עם הבעיה נמצאים בתוכך,ולכן מטרת הטיפול היא לסייע לך למצוא אותם ולהשתמש בהם. את מציינת שדיברת בטיפול על העבר. עצם הדיבור על העבר, אין בו כדי להבטיח שיפור. את צריכה לבדוק בטיפול מעמיק את דפוסי ההתנהגות שהתקבעו בך מילדות וממשיכים להיות דומיננטיים גם היום . מנסיון שלי- סקירה של העבר לא מספיקה. אין הרבה אופציות אלא לחזור לטיפול, אולי עם מטפל אחר, ולנסות שוב, מהתחלה, יחד עם כל התובנות שאספת במהלך הטיפול הקודם. ואל תחמירי כל כך עם עצמך. אפרת.

לוסי שלום אני מסכים עם אפרת. את צריכה לחזור לטיפול ולנסות הן להבין יותר לעומק מדוע את שוב ושוב נופלת לאותה מלכודת, וכן לעבוד על השינוי. מאחר ומדובר בנטייה שהיא כבר חלק מהאישיות שלך, וסביר להניח שנובעת מתהליכים אישיים מוקדמים למדי בהיסטוריה שלך, התהליך הזה אינו קצר ונדרש לו זמן וסבלנות. בין אם תחזרי למטפל הקודם ובין אם תפני לאדם חדש, כדאי להיכנס בחזרה לתהליך הטיפולי עד שתרגישי שיפור משמעותי במצב. לא קל לחיות עם כל כך הרבה עוצמות שליליות מבפנים. בברכה ד"ר אורן קפלן