דילמה כואבת

אני מרגישה שאני בדרך ללא מוצא, כואב לי ואני מבולבלת מאד ואשמח לקבל קצת עידוד ועצה טובה. הסיפור הוא כזה - לפני מספר שנים נפטרה אימי. לפני כשנתיים הגעתי לעבוד במקום עבודה חדש בו עובדות רק בנות (6 בנות + בוסית). כבר מהתחלה יצרתי קשר טוב עם הבוסית והיא שהראתה לי יחס חם הפכה אותי צמאה עוד יותר לקשר. קיוויתי (אני קצת נבוכה בכך) ליחס אימהי ועשיתי כל מיני דברים שהיום אני יודעת שהיו טעות כדי לזכות בתשומת ליבה האמהית והבלעדית, כגון: לספר סיפורים קורעי לב על חיי, חלקם נכונים וחלקם לא וכדי להיראות טוב בעיניה הייתי צריכה לגרום לבנות האחרות לא להיראות טוב והפכתי למלשנית. היום אני מגעילה את עצמי על ההתנהגות הזו אבל אז הייתי מוכנה לשלם כל מחיר כדי שהיא תאהב אותי ואכן הקשר התהדק והפך לקשר חברי והיה לי טוב. יחד עם זאת, הקשר עם הבנות הלך והתקרר ויום אחד כשעשיתי איתן שיחה על כך שאני מרגישה קצת בודדה במשרד הן פתחו את הלב ואמרו לי שהן מרגישות שכל דבר אני אומרת לבוסית ושאנחנו חברות במקום להיות בוסית ועובדת וכד'. הכחשתי שזה נעשה בכוונה, אמרתי שחלק מהדברים נאמרו בתמימות בלי לשים לב (זה גם קצת נכון אבל אני מרגישה שברמת הקשר שלנו הבוסית יודעת איך להוציא ממני דברים. היא רואה מתי אני מוטרדת ויודעת לשאול את השאלות הנכונות ואני שכל כך הייתי צמאה לתשומת ליבה רציתי גם אני לספר) ומאז שיניתי את עורי. לא סיפרתי לה עוד דברים על הבנות אלא רק על עצמי אבל היחס שלהם לא השתנה. ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ולשמור מרחק מהן לתקופה מסוימת אבל עם הזמן איבדתי את הבטחון להתקרב ונכנסתי לתוך עצמי, לא יצרתי איתן קשר, לא הצטרפתי לשיחות המשותפות וכד'. הקשר עם הבוסית היה עדיין טוב מאד אבל כבר לא המשכתי לספר עליהן דברים למרות שזה היה מאבק פנימי קשה כי הרגשתי שהקשר ביני לבינה גם מתרופף. עם הזמן המצב הפך לכזה שאני עציץ שלא שמים לב אם הוא נמצא או לא ואין שום התייחסות של הבנות אלי או שלי אליהן. אני לא מאשימה אותן כי אני התרחקתי מתוך פחד ותחושת אשם וההתרחקות שלי הרחיקה גם אותן. הפכתי להיות בודדה מאד במשרד. היום היה פיצוץ גדול בו היה מקרה שמישהי חשבה שהלשנתי עליה וממש זה לא היה נכון ומה שקרה זה שפרצתי בבכי וכדי לא לבכות במשרד ירדתי למטה ובכיתי ברחוב לבעלי ולחברות ואחרי השיחות איתם החלטתי לגשת לבוסית עם אותה בחורה ולדבר על הדברים ועשיתי את זה ומה שקרה זה שהיא אמרה שאף אחד לא סובל אותי במשרד ושיש להם סיבה, שלא יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודקת ומסכנה וקורבן והיתה עלי התנפלות גדולה ואני שהרגשתי אשמה על מה שעשיתי להם בעבר התכווצתי בכסא ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא כל כך התעצבנה שיצאה באמצע השיחה והלכה לחדרה והבוסית שלי הלכה אליה והן דיברו עוד חצי שעה. ביקשתי לדבר עם הבוסית לאחר מכן והיא הבטיחה להתקשר ולא התקשרה וזה פוגע בי מאד. הרגשתי פתאום שאני לבד ושיצאתי קרחת מכאן ומכאן. אני אכולת רגשות אשמה על מה שהיה בעבר, מרגישה שהרסתי הכל במו ידי, מבולבלת, מיואשת ופגועה. אני לא יודעת איך לעמוד מולן כי הטענות שלהן בחלקן נכונות ואני מרגישה רצון לברוח ולהתחיל דף חדש במקום אחר. הבעיה היא שאני אוהבת את העבודה, התנאים טובים, המשכורת טובה, היחס מההנהלה מצוין ואני מקבלת המון פידבקים טובים מכל הגורמים שאני עובדת איתם וחבל לי לעזוב את כל זה כי אני יודעת מה הולך היום בשוק וזה נדיר למצוא שילוב של משכורת טובה, עבודה מעניינת, תנאים טובים ובוס מצוין. אבל אני בודדה כל כך, כואבת, הבטחון שלי ירד לקרשים. מה עושים?

מה שאת מתארת הוא מצב שבו הבעיות כבר עולות על פני השטח והולכות לקראת פתרון. הבנות שכעסו עליך יכולות לבטא את זה, את מתמודדת עם האמת של מה שקרה תוך הבנה של המצב שבו היית, הרצונות שלך, וגם הטעויות שעשית. יש לך הסתכלות מאד בוגרת על המצב, גם אם ההתנהגות שלך היתה פחות בוגרת. יכול להיות שמתוך המקום הזה יגיע שינוי. יש אפשרות גם להתנצל, ולהציע התחלה חדשה. יש אפשרות גם למצוא מקום עבודה חדש, ובו ליצור יחסי עבודה חדשים. מה שבטוח הוא שדברים הגיעו למצב של תזוזה, ולדעתי זה טוב. אמנם כרגע את מרגישה רע, ופוחדת שאבדת הכל, אבל לדעתי מה שאת צריכה לעשות הוא לקחת נשימה, ולהמשיך לראות לאן דברים הולכים. לפעמים אנשים גם עוזבים עבודות טובות, כי לפעמים בחיים פשוט צריך שינוי... אני מאמינה שהרבה דברים שעשית ואת לא מרוצה מהם, תנהגי אחרת לגביהם בעתיד. בכלל, כולם עושים טעויות! יחסי עבודה הם יחסים מורכבים - מצד אחד יחסים קרובים, מצד שני תחרותיים. כולם רוצים להיות "הילד האהוב" של הבוס, ולהיות במקום הזה יכולה להיות הרגשה טובה, אבל יש גם קינאה, חרדה וכו'. למעשה, אני חושבת שבמרבית מקומות העבודה יש מתחים שונים שקשורים ליחסי העבודה. נראה לי שהכי טוב יהיה לך עכשיו - לקחת נשימה ולהתבונן... לא להסחף אל תוך מערבולת רגשית. אולי להתמקד בעבודה עצמה עד שהדברים ירגעו.

רונה שלום את מה שקרה אי אפשר להשיב והשאלה כיצד לומדים מטעויות העבר, מבינים אותם טוב יותר, וממשיכים הלאה. אני מעריך שהדברים קרו מתוך מצוקה הן ממותה של אמך ואולי מדברים אחרים שקשורים להסטוריה האישית שלך. ניסית להיות כנה ולספר מה שקרה, זה עורר סערה והשאלה מה יקרה בהמשך. את מעוניינת להמשיך בעבודה הזו ואני מציע לתת קצת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שהדברים ירגעו לאיטם ואז תוכלי לקבל החלטות בצורה שקולה. יתכן שהבנות תוכלנה גם להעריך את הצעד שעשית כעת ואת נסיונך האמיתי להתקרב אליהן. סביר להניח שגם הן פגועות ולוקח זמן עד שאנשים יכולים להתרחק מהכעס. בקיצור, אל תעשי כעת שום דבר, נסי עם כל הקושי לראות איך הקיץ חולף ואחרי החגים, זמן ניכר מעכשיו אך לא רחוק מידי, וקצת אחרי חופשות, תוכלי לעשות הערכה מחדש של מצב והחלטותיך. ברמה הנפשית, יהיה שווה לעשות במוקדם או במאוחר חשבון נפש ובדיקה על מה שקרה. כמו שאמרתי זה מבטא מצוקה גדולה בה היית או עדיין בה את נמצאת וזה נושא שאולי כדאי לטפל בו כי במצבי לחץ יתכן ששיקול הדעת שלך מוטה. בברכה ד"ר אורן קפלן