שאלה לאורן קפלן ולכולם

רציתי לדעת מהי התועלת והנזקים שאתה רואה בשימוש בתרופות כחלק מטיפול או כטיפול נפשי. שמתי לב שפעמים רבות כאן בפורום אתה ממליץ לבדוק את האפשרות של לקיחת תרופות כנגד חרדה ודכאון. לכל אורך חיי חשבתי שתרופות הינן טיפול פחות "אמיתי" בבעיות, אבל לאחרונה, מקריאה כאן, ומהיכרות עם חברים שנעזרים, אני מתחילה לחשוב על כך מחדש. (קצת...) ברור שלפני עשר או עשרים שנה ההמלצות היו אחרות. ששימוש בתרופות היה פחות פופולרי. האם כיום יש פחות סבל עקב האפשרות לשימוש בתרופות או שאיכשהו דברים נשארים סטטיים? האם זוהי מגמה חיובית בעיניך/בעינכם? האם שימוש בתרופות נגד חרדה מועיל גם לאחר ההפסקה? ובתרופות נגד דכאון? האם זה מסייע לאדם לקחת אחריות על חייו, או שנטילת תרופה, מהווה לעיתים יותר קרובות הסרת אחריות?

הי לילה. אני מאוד מזדהה בעיקר עם החלק האחרון שאת כותבת לגבי האחריות של האדם על החיים שלו. אני יכולה להעיד רק על עצמי ששנים ניסיתי להמנע מפסיכותרפיה והאדרתי את כוחן של התרופות ובאמת הגעתי למצב של הסרת אחריות. אפשר לומר שישבתי בצד וצפיתי בחיים שלי כמו בסרט שאני לא הייתי שחקנית בו. רק כעבור שלוש שנים התחלתי בטיפול פסיכותרפי ואני יכולה היום להסתכל בפרספקטיבה אחרת ולומר שאף אחת משתי האפשרויות לבדה לא הייתה עושה את העבודה נאמנה. אכן, השימוש בתרופות הופך להיות מאוד פופולרי ולהערכתי 'האצבע קלה מדי על ההדק' מבחינת הרופאים והם ממהרים להציע טיפול תרופתי כמעט לכל מצב של לחץ או חרדה נקודתית. בחרתי לצטט לך קטע מהספר 'דור הפרוזאק' : "הצרה היא שהפתרונות שלנו תמיד איכשהו מגיעים לפרוזאק. דיכאון קליני הוא מחלה שאפשר וצריך לטפל בה תרופתית, אבל תחושת ניכור או גועל וניתוק, אימה קולקטיבית מפני עולם שנראה כאילו השתבש לחלוטין- כל אלה כשלעצמם אינם אינם מצדיקים תרופות נוגדות דיכאון. הבעיה היא שהבעיות הגדולות, אלה שמדכאות המוני אנשים, אינן פתירות: כל עוד אנשים יכולים להתגרש, הם יתגרשו, הכלכלה המצטמקת לא תשנה כיוון, ואין תרופה לאיידס. לאור כל זאת נראה הגיוני למדי לאלחש את עצמנו בצורה הטובה ביותר וממש כמו שההורים שלנו השקיטו אותנו באמצעות מסך הטלויזיה, אנחנו לומדים עכשיו להשקיט את הרעש המבוגר שלנו באמצעות פרוזאק. ובכל זאת אני לא יכולה להמלט מהתחושה האיכסית שתוקפת אותי בכל פעם שאני יושבת במכונית מלאה, שבה כולם, חוץ מהנהג, לוקחים פרוזאק. עבורי אחד הרגעים המצמררים ביותר היה הגילוי ששישה מיליון אמריקאים לוקחים פרוזאק. הסוד- שלפעמים נדמה שרק אני יודעת- הוא שפרוזאק הוא בכלל לא מי יודע מה. כמובן שאני יכולה לומר זאת וגם להאמין שפרוזאק הוא הנס שהציל את חיי, שהקפיץ אותי מתוך מצב של דכאון עקבי, לרוב האנשים זה יכול להראות כמו מתנה משמיים. אבל אחרי שש שנים של שימוש אני יודעת שזה לא הסוף, אלא ההתחלה. בריאות הנפש היא דבר מסובך הרבה ותר מכל גלולה שבן תמותה יכול לפתח. כל תרופה, ואפילו סם רחוב כמו הירואין - יכולה לפעול רק במידה שהמוח מאפשר לה, ארוכה הדרך בין מחסור בסרוטונין לבין המחשבה על העולם כמקום תפל, שטוח ובלתי רווחי. משהו מפרש את המולת הפעילות הנוירולוגית, כמובן שייתכן שהפרשנות היא תוצאה של עוד פעילות נוירולוגית, אבל ייתכן שמדובר בפעילות מהסוג שאינו מקבל את מרותה של התערבות מדענית חיצונית. אני מאמינה שתאי מוח יהיו תמיד חכמים יותר ממולקולות רפואיות". אפרת.

תודה על ההשקעה והציטוט המעניין. אני מזדהה עם מה שכתוב שם. אך עייפה מאד וחייבת ללכת לישון במקום לחשוב מחשבות עמוקות כרגע לילה ;)

אני מצטערת מראש אם זה חטטני מדי, אבל האם את חושבת שרק טיפול בתרופות לא יכול לעזור? לפי מה שאת כותבת אני מבינה שאת משלבת בין הדברים. אני דווקא פוחדת משיחות כי יש אנשים שאני מכירה שהגיעו לטיפול בגלל בעיה קטנה ומצאו המון בעיות. ומצד שני אני באמת מרגישה שרק התרופות לא מספיקות. תודה, גלי.

לילה שלום יש לי שני דברים מרכזיים שמנחים אותי בהמלצותי, האחד בעד התרופות והשני כנגדם. בעד: אני מאמין שהרבה תהליכים נפשיים מושפעים מהבילוגיה של הגוף שפועלת באופן בלתי תלוי לעיתים בתהליכים הנפשיים. למשל, בדיכאון וחרדה יש מרכיב ביולוגי וניטרולו מאפשר להתחיל את הטיפול הפסיכולוגי ממקום הרבה יותר טוב. אי הסרת המרכיב הביולוגי במצבים בהם הוא קיים חוסם אפשרות להתקדמות בטיפול הפסיכולוגי. כאן האחריות של המטופל לקחת את התרופות כדי לאפשר לעצמו להתקדם. תרופות הדור החדש בתחום הזה הינן בעלות תופעות לוואי מעטות ולמעשה את רובן ניתן לקחת במשך שנים ללא כל השפעת לוואי. לכן המחיר על לקיחת התרופה הרבה יותר נמוך מהתועלת. נגד: יש מצבים בהם הבעיה קשורה למוטיבציה, נטייה אישיותית ועוד כל מיני דברים אישיים. יתכן שיש גם תופעה ביולוגית כלשהי אבל היא שולית. במקרה כזה לקיחת התרופות עלולה לפגוע במוטיבציה להתקדם בטיפול הפסיכולוגי. מצד אחד השיפור במצב לא יהיה משמעותי מספיק כי הבעיה הביולוגית אינה מרכזית ומצד שני תהיה הזנחה של שיטות הטיפול האחרות. ובכל מקרה, גם במקרים של לקיחת תרופות אני תמיד בעד שילוב של פסיכותרפיה במקביל. לאחר הסרת המכשול הביולוגי יש עוד הרבה עבודה והשארת העבודה לתרופות בלבד עלולה לגרום לטיפול חיצוני בלבד של הבעיה שתחזור בהמשך. מטרת הטיפול הפסיכולוגי לעשות את החדירה לשורש הבעיה ולהתמודד איתה לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני חושבת ששהשאלה שלך טובה מאוד. אעיר תחילה כי טרם קראתי את ההתייחסויות האחרות להודעה. קודם כל ישנם מצבים שההיסוס בכלל אין לו מקום כלומר אין מצב ללבטים משום שאין ברירה, יש הכרח לטיפול תרופתי. אז אני מניחה שאנחנו לא מדברים על המקרים הללו. ההנחה היא שבמהלך התקופה שבה את לוקחת את התרופות את גם עובדת על עצמך באמצעות טיפול פסיכולוגי ומתקדמת. ואז, בתום תקופה, את יכולה להיפטר" מן התרופות ולהישען על עצמך כמובן שאם בתקופה הזאת לא התקדמת המצב שונה ואת עלולה להמשיך להזדקק לתרופות כקביים לאורך זמן רב התרופות הללו אינן מרפאות את הבעייה, נקרא לזה כך (או- הפרעה). אם לא טיפלת בעצמך סביר שתמשיכי לסבול מאותן תחושות שליוו אותך קודם לכן. אני חושבת, ויודעת, שיש מקרים שבהם האדם נעזר בהרגשה הטובה שנוצרת אצלו כתוצאה מהתרופות וחייו משתנים ואז כעבור זמן הוא יכול להפסיק איתן לעומת זאת אחרים מפתחים תלות פסיכולוגית בתרופות ולא מנצלים את ההזדמנות להשתפר אלא נתלים בתרופה כך שיש כאן עניין שהוא אינדיבידואלי ולא ניתן להכליל. אני מכירה גישות שונות של פסיכולוגים יש הסוברים שלקיחת תרופות במקביל לתהליך טיפול נפשי יש בה להקל על הטיפול (ההתנגדות שלך כשאת מרגישה טוב יותר , לטיפול, פוחתת) ויש אחרים, שסוברים בדיוק הפוך, שתרופות רק מעכבות את הטיפול ומפריעות לו שכן הן באמת קצת מסתירות לך אותך מעצמך אם אפשר לומר כך סביר שאם יותר טוב לך גם לא ממש תתאמצי לפתור את הבעייה, אם יש לך התנגדות עמוקה לפתור אותה כך שהדיעות הן שונות. וכל מקרה לגופו.