לא יודעת האם הפסיכולוג מתאים לי.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אני מטופלת כבר 8 חודשים אצל פסיכולוג מקסים. אנחנו מתקשרים מצויין, אני פתוחה איתו, ומרגישה שאנחנו באותו "הראש". אבל יש מספר בעיות. ראשית, בעבר התחלתי טיפול אצל פסיכולוג אחר, כששהיתי בחו"ל. הפסקתי את הטיפול בחו"ל כי מצבי גם היה טוב ביותר וגם ובעיקר כי הרגשתי שהפסיכולוג לא כנה איתי לגמרי. הרגשתי שלא כל מה שהוא אומר אכן אמיתי, ויש דברים שהוא אמר רק כדי לרצות אותי- דבר שלא אהבתי כלל. אבל מבחינת כימיה עם הפסיכולוג בחו"ל היתה כימיה מעולה. הרגשתי שהוא כל עולמי והתייחסתי לכל מילה שלו בכובד ראש. עם הפסיכולוג הנוכחי, לעומת זאת, אני בטוחה בו, בכנות שלו, הוא לא יודע להסתיר, וזה חשוב לי -לטוב ולרע. אבל כמו שאמרתי יש בעיות. ראשית הגעתי אליו כשאני לגמרי ממוטטת. החיים שלי עמוק עמוק בבוץ. כבר חצי שנה אני מטופלת עימו, וחוץ משיחות נעימות שיש בינינו ותחושה טובה שיש לי בפגישות - מחוצה להם החיים כסדרם. כלום לא השתנה, להיפך. לעיתים בגלל שהוא קיים בחיי אני הופכת לתלותית בו, דבר שגם מחריף את התחושות שלי כלפי עצמי. שנית, למרות השיחות הנעימות שלנו, הוא מביט המון בשעון, מתחיל את הפגישות לעיתים, לא נדירות, באיחור, ובכלל נראה לי שאני מנסה למצוא בו דמות משמעותית בחיי (כמו הורה אולי?) והוא מעבר לכך שהוא המטפל שלי לא מוצא בי כלום. בנוסף יש לו משפחה גדולה עם ילדים קטנים, דבר שגורם לו אחת למס' שבועות לבטל פגישה בפתאומיות - דבר ששוב מבהיר לי כמה הוא חשוב לי ולמרות שהוא נחמד והכל - אני לא חשובה לו מאוד, לא מרכזית בחייו. ברור לי שבגלל שהוא הפסיכולוג שלי- הוא אמור להיות משמעותי לי יותר, ובכל זאת, התחושה הזו שרק בפגישה הטיפולית - אני מרגישה שהוא "שלי" ומחוצה לה- לא. הורסת אותי. אני לא מצליחה להפוך אותו לבאמת משמעותי בעיניי בלי לחשוב על המשפחה שלו ועל כך שאני פסיק קטן בחייו. והבעיה האחרונה והכי חשובה מבחינתי. נדמה לי שסגנון הטיפול שלו לא ממש בשבילי. הפסיכולוג הקודם שלי דחף אותי והלהיב אותי ונזף בי וכו' וכו' ואילו הוא יותר רגוע. אני חושבת שזו אדישות בזמן שהוא אומר שהוא לא חושב שהוא צריך לנזוף, שזה לא תפקידו. אני צריכה משמעת והוא בשלו. עדין כזה. האבחנות שלו לפעמים קולעות, ובפעמים רבות משמ לא. קשה לי לעשות השוואה בינו לבין הקודם, כי עם הקודם הייתי בטיפול ממש קצר בזמן שעם הנוכחי כבר עברתי תקופה ארוכה. יש לי בעיה לקום ולעזוב, כי אולי האשם הוא בי, שאני מחפשת מטפל מושלם, אבל אולי בכל זאת התחושה שלי, שגם אם הוא לא באמת אדיש וסביר להניח שהוא לא. אבל עדיין משהו בסנון שלו לא מתאים לי, למרות שכל השאר כן. אשמח מאוד מאוד על תשובה. וברור לי שההחלטה צריכה להיות שלי, אז אין צורך להדגיש זאת. אבל אודה על תשובה שבה תאמר לי האם זה טבעי התחושות האלה? האם אני צריכה להקשיב לתחושות שלי, או שזה שהשיחות נעימות זה מספיק? והאם העובדה שאני כל פעם שאני הופכת אותו למשמעותי בעיניי - אני ישר מדכאת את זה ומזכירה לעצמי שאני פסיק קטן בחייו- האם זה משהו שעם פסיכולוג אחר שיודע יותר להיות עקבי בפגישות ולתת תשומת לב זה לא יקרה? תודה נטע
שכחתי לציין, שאני רואה שהרבה פסיכולוגים מחדדים את הבעייתיותש ל המטופלץ למשל מסבירים לו שאם הוא עושה כך וכך זה אולי בגלל פחד מקשר וכתוצאה מכך כך וכך. הוא לא עושה את זה. אנחנו פשוט מדברים ומדברים ומדברים. ונבנה בינינו קשר טוב וזהו. בטח יש לזה מטרה -אבל מהי? והאם זו מטרת הטיפול לבנות קשר טוב וזהו? כשאני מבקשת שיהיה ברור הוא אומר שאין לו אבחנות ספציפיות, ושאני כמו כל אדם לא יכולה להיכנס למסגרת של אבחנה כזו או אחרת... בקיצור מה עושים?!
אבל נושא אחד מרכזי חוזר בו - והוא התלות שלך בו, והיותו משמעותי עבורך, מול האימה והתחושה הקשה שנובעת מההכרה שאת "רק מטופלת", ושמחוץ לטיפול ולפגישות יש לו משפחה, ועיסוקים אחרים. בגלל שאת מדגישה את הנושא הזה, אני חושבת שיתכן והרצון שלך לעזוב ולחפש "זוגיות" מוצלחת יותר יכול לנבוע מכך. אני חוששת שאולי יש מטפלים שיתאימו לך יותר, אבל אני חושבת שזה כמעט בלתי אפשרי למצוא את המושלם. לעומת זאת, מצאת מישהו הגון, נחמד בעיניך, שאת יכולה לשוחח איתו על הרבה דברים. נראה לי שיש לך ציפיות מוגדרות למדי ממה את רוצה לקבל מהמטפל, ולכן, דוקא מסיבה זאת, אני חושבת שאולי זה טוב שהוא לא "בשטאנץ" שאת מדמיינת או מחפשת. הרבה פעמים נדמה לי שאנשים - ואני ביניהם - מחפשים "ישועה" דרך הטיפול. מחפשים משהו מאד אידאלי, מושלם, בלי הרבה מאמץ וקושי. אבל המציאות, היא שונה. כמו שאמרתי, יתכן שיש מטפל שמתאים לך יותר, אבל יש גם נזק בנדודים בין מטפל אחד לאחר. זה "מריח" כמו בריחה מהתמודדות עם המציאות, זה יכול להוות טלטלה רגשית לא קלה, ולא לאפשר לך להתקדם עם הנושאים מהחיים שלך שבגללם הגעת מראש לטיפול. לעומת זאת, נראה לי שאת כן יכולה להבהיר לו את אי הנוחות שלך מאי הסדר בטפול -מאיחורים וביטולים. זה באמת נראה לי משהו שמקשה. וכדאי לך גם לדבר על התחושה שאת אינך משמעותית. אני נורא מבינה את זה. אני מרגישה את זה יום יום. אבל איכשהו, יש בכל זאת איזה מינון של דאגה ובטחון, מינון של "היותך משמעותית" (למשל, האם הוא זוכר דברים שאת מספרת לו? אם כן, הרי שהוא מחזיק אותך בזכרון שלו. האם הוא מגיב לרגשות שלך כמו מישהו שכבר מכיר אותך? אם כן, הרי שאת קיימת ומופנמת בתוכו). שמאפשר בכל זאת לסבול את כל העניין ואולי דרך זאת גם להעזר.
נטע שלום את משקיעה הרבה מחשבה ועוצמות רגשיות בטיפול שלך ולכן עולות גם ההתלבטויות שלך. לא מדובר במבחינתך בסתם קשר אלא במשהו שתופס כעת מקום מאוד מרכזי בחיים שלך ועל גבי הרקע הזה את בוחנת את יעילות הטיפול. אני יכול לומר חד משמעית שלפי מה שאת מתארת אין מקום לעזוב את הטיפול, לפחות לא ברמה המיידית ולפני שכל הנושאים שמטרידים אותך עוברים עיבוד ושיחה רציניים. אלו לא נושאים שקשורים רק להתנהגותו של המטפל שלך אלא מהווים חלק מהתפיסה של קשרים בין אישיים בכלל, מייצגים את הנקודות הכואבות שלך עם עצמך ובמיוחד בקשר עם אחרים, ולא רק בקשר עם הפסיכולוג. דווקא ההתלבטויות הללו שעולות בטיפול יכולות לעזור לך לגעת בצורה מוחשית במה שמטריד אותך באמת בחיים: נאמנות, כנות, השקעה רגשית, פגיעות וכו'. מאחר ויש לכם קשר טוב, את מאמינה בו, אתם בראש אחר והתקשורת קולחת, יש כאן בסיס טוב להמשך הקשר הטיפולי. ככל שהוא יהיה מושלם יותר זה יהיה כואב יותר, והעובדה שיש בו דברים לא מושלמים הופכים אותו לאנושי מאוד ואני חושב שזה עדיף מבחינתך. בכל מקרה, אני מציע לקחת את כל הסיפור ולהציג אותו באופן מלא בפגישה הבאה שלכם. בברכה ד"ר אורן קפלן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
