כן, גם אני מחפשת עיצה.

אני בטיפול כבר 8 חודשים. זה לא זמן קצר. לכל אורך התקופה היו לי ספקות לגבי ההתאמה ביני לבין המטפל. יש הרבה רצון טוב מצידו ונסיון שאני חווה כאמיתי להבין אותי, לבוא לקראתי, לא להשאיר אותי לבד במצוקה וכו' - וכל אלו דברים שאני חשה הוקרת תודה בגללם, ולא חושבת שהם טריוויאליים. עם זאת, אני נמצאת במצוקה גדולה, שרק הולכת וגוברת. יש לי תחושה חזקה שבאופן עמוק הוא לא יכול להבין אותי. כאילו שאנחנו אנשים שונים מדי. הוא יודע מה שאני מרגישה בעניין זה, זה מדובר לגמרי. אבל בכל זאת, תקוע. להתחיל מחדש נראה לי כרגע קשה מאד. להשאר ולא לקבל טיפול שבאמת ישחרר אותי מהבעיות שלא מאפשרות לי לחיות טוב יותר/לחיות כרצוני גם מפחיד אותי. לאחרונה אני פשוט נמצאת באבל כי משהו בי כבר מרגיש את הסוף - רק שאני לא בטוחה ולא יודעת מה לעשות. למרות הנסיון שלו להרגיע אותי, אני נכנסת לפגישות במצב סביר, ויוצאת במצב היסטרי לגמרי. עם תחושת מוות מאד חזקה. אני מצליחה לחיות, לעבוד, לעשות דברים שמהנים אותי. יש בי צד שלם שהוא joyful, ולא יכול להעלם בקלות - כי מספיק לי לשבת בשמש לפעמים כדי להרגיש שהעולם הוא מקום טוב ונעים. אבל כתחושת המוות מתחזקת, זה מותיר אותי עם סימני שאלה מאד גדולים מה לעשות. אני יודעת שאפשר אולי לפרש הכל כחלק מהטיפול, אבל אני לפעמים נחרדת כי הייתי כל כך רוצה מטפל/ת שיוכלו לגעת בי באופן מדוייק, ולא מגושם. אני נחרדת כי נדמה לי שהיכולת שלו להבין אותי היא מוגבלת ולא תגדל עם הזמן (עברו כבר 8 חודשים). אני מקווה שתוכל לתת לי זווית הסתכלות כלשהי חדשה. שתוכל אולי לעזור לי. למרות שאני חושבת שמה שיקרה בסוף לא יהיה קשור ל"החלטה" רציונלית שאעשה.

אני חושבת, ששמונה חודשים הם בהחלט לא זמן קצר, אבל בטיפול הם גם לא נחשבים להמון זמן, בהתחשב בעובדה שטיפול יכול להימשך גם כמה שנים. אני נמצאת בטיפול, אצל אותה מטפלת (לשם שינוי (-: ), כבר 5 שנים והדרך עוד ארוכה מאוד (בעיקר בגלל טיב הבעיה), ועדיין אני מוצאת את עצמי - לעתים - מתלבטת בלבטים דומים לשלך; כולל הרעיון של להתחיל מחדש במקום אחר. אבל אולי עדיפה התחלה קשה מאשר תקיעות שרק מעוררת תחושות מאיימות של מוות. אולי באמת הגעת כמה רחוק שאת יכולה בעזרתו של המטפל הנוכחי, והוא לא יכול - למרות הרצון וההבנה שלו - לתת לך יותר ממה שכבר קיבלת ממנו. ואולי זה באמת עניין של זמן...? של "משבר טיפולי" שיחלוף שתצליחו לעבור את המשוכה הזו. ההרגשה שלך, התחושות שלך, הדחיפות של החיים לעומת המוות - הם אלה שבסופו של דבר יובילו אותך להחלטה הנכונה, גם אם היא לא בהכרח קלה או נסבלת בשלב זה.

לילה שלום את מחפשת סוג של כימיה מסויימת בטיפול, ובהחלט יתכן שאת סוג התחושה הזו לא תוכלי לחוות עם הפסיכולוג הנוכחי אף פעם. עם זאת, יתכן שהוא עדיין הפסיכולוג המתאים לך, כיוון שיש הרבה דברים אחרים שהוא כן נותן עליהם מענה. ההחלטה צריכה לבוא לדעתי בשתי רמות. האחת מאוד פרקטית והשניה מאוד רגשית. בחלק הפרקטי צריך לברר האם בסך הכל הוא עוזר לך בנושא שבגללו פנית לטיפול. כמובן שזה לא שחור ולבן אבל צריך לתת תשובה כלשהי. אם בסולם של 1-10 הוא נמצא ב-7-8 ומעלה (כש-10 זה הגבוה) סביר להניח שבהיבט הזה את במקום הנכון. כאן נכנסת השאלה הרגשית והיא אם את מחוברת אליו, מרגישה שהוא מדבר אליך, שהנוכחות שלו מתאימה לך וכו'. זו חוויה די חשובה בכל קשר, אבל היא לא הכרחית. לפעמים הטיפול יכול לתת מענה מצויין לבעיה בלי שתרגישי שאתם גם "אוהבים" אחד את השני. כאן נכנסת העדפה מאוד אישית ואולי גם הסיבה שבגללה פנית לטיפול. יש מצבים שבהם ההרגשה הזו חשובה מאוד ויש מצבים שלא. לבסוף, יתכן שמה שקורה לך איתו מספר סיפור מקביל על משהו מאוד מוכר שקורה לך גם מחוץ לחדר הטיפולים עם אנשים מסויימים, ואולי מסבך לך לפעמים את החיים. במקרה כזה ההתמודדות עם הקשר הטיפולי עשויה לעזור לך בסופו של דבר להתמודדות טוב יותר בחוץ, גם אם ההתמודדות הזו אינה קלה. ההחלטה שלך תקרה בסופו של דבר באינטואציה כלשהי ובדיוק כמו שאת כותבת זה לא בהכרח קשור להחלטה רציונלית. בכל מקרה, בתקופה בה את זקוקה לתמיכה של הטיפול לא כדאי להפסיק אותו ללא רשת ביטחון משמעותית והבנה מה את עושה. יתכן שהטיפול יותר משמעותי עבורך ממה שאת חושבת אחרי 8 חודשי היכרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה כל כך מוזר - כי אחרי כמה ימים שבהם הייתי כולי משוכנעת שזה הסוף - שלהשאר יהיה פשוט שקר במקום התמודדות עם האמת (עם כך שהטיפול הזה הוא "לא") - היום אחרי פגישה - זה השתחרר חזרתי להיות האני העליז הרגיל שלי. עד הפעם הבאה. וזה קצת מפחיד להלך על קו כל כך דק. בכל מקרה, אני באמת מודה לך על התשובה המפורטת. על הסקלה המספרית שהצעת, כמעט מכל בחינה שהיא, החיים שלי מחוץ לטיפול נראים בהתקדמות ובכיוון חיובי. זה רק שבתוך החיים - הדכאונות והרגשות הקשים נובעים בעיקר מהטיפול, מעצם הקשר - ולא מתכנים שעולים. והדכאונות האלה לעיתים קשים ביותר. אין לי ספק שהטיפול מאד משמעותי עבורי - רק שלעיתים תחושת חוסר ההתאמה/הבנה היא קשה ביותר וזה נראה קצת מגוחך שהטיפול במקום להוות תמיכה, מערער אותי פעמיים בשבוע בממוצע... חבר אמר לי - "אלמלא היית בטיפול, הייתי מציע לך ללכת לטיפול..." היום זה קצת מצחיק. אתמול ושלשום זה טראגי. מחר?