הורים וטיפולים
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני בת 28 סובלת מהתקפי חרדה. הוריי מנסים לעזור לי אך קשה להם לקלוט מה אני עוברת. הפסיכולוגית אמרה להם שאני זקוקה לעזרה, אך אימי מנסה לתרץ את מה שיש לי במחלה פיזית. אני אכן תחילה הולכת להיבדק אצל קרדיולוג כדי לשלול....אך אני מאמינה כי הרבה בראש שלי. מה אעשה? ההורים חושבים שאין סיבה להתקפי החרדה, הדיכאון וכו'....אך אני יודעת שיש. הם חושבים שאני הרופא של עצמי ואני הכל יכולה לסדר לבד. מה אעשה? כי זה עוד יותר מקשה עלי.
האם זה חשוב מבחינה מעשית שההורים שלך יבינו את הדברים כמו שאת מבינה אותם? האם תהיה לך בעיה ללכת לטיפול אם הם ימשיכו לחשוב שהבעייה פתירה בקלות/פיזית? האם את בקשר יומיומי איתם/גרה איתם? אם התשובה היא שלילית, אני מציעה לך - כמה שזה בוודאי קשה ולא נעים - להניח להם לחשוב מה שהם רוצים. את מנסה להתמודד עם החיים שלך, לשפר אותם, וכו' - הם בוודאי ישמחו אם ייטב לך, אבל הם לא חייבים לראות עין בעין את הדברים כמו שאת מבינה ובוודאי עוד תביני אותם. שאלה נוספת: לאיזה סוג עזרה הפסיכולוגית שלך מתכוונת שאת זקוקה? האם עזרה מצידם או עזרה תרופתית?
תודה על תגובתך, לשאלותייך: אני לא גרה עם הוריי, אך בקשר יום יומי עימם. חשוב לי שיבינו, כי הם מנסים כל הזמן להטיף לי....שאני טועה. אין לי בעיה ללכת לטיפול אבל זקוקה לתמיכה (גם נפשית וגם כספית). הפסיכולוגית אמרה להם שהם צריכים להבין אותי וחוץ מזה המליצה על פסיכותרפיה וסרוקסט. אך אני לא רוצה תרופות. מה את אומרת? מאיפה, דרך אגב, הידע הרב שלך?
אורית שלום את פותחת את דבריך בעובדה שאת בת 28, ואני חושב שזה אולי שורש הענין. אני מבין שאת רוצה את תמיכה הוריך הן רגשית והן כלכלית, אבל בסופו של דבר את כבר אדם בוגר ואת יכולה להחליט עבור עצמך מה טוב לך ומה לא. אם יש לך התקפי חרדה את זקוקה לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לעשות בדיקות רפואיות כדי לשלול בעיה אחרת, אבל לפי מה שאת מתארת רוב הסיכויים שהבעיה היא פסיכולוגית ולא רפואית. חרדה איננה עניין לבחירה ולכן דעתם של הוריך לגבי העדר הסיבה ממש לא רלוונטית. במידה ואינך מקבלת את תמיכתם את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת החולים או מסגרת ציבורית אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן