לספר על מחלה

רציתי לדעת באיזה שלב של מערכת יחסים (חבר/חברה) בגיל 20+ מומלץ לספר על מחלה כרונית? פשוט אם מספרים בהתחלה לא מכירים אותך ויכולים סתם לשלול מישהו בלי לדעת את האופי ואם מספרים באמצע מאשימים אותך בחוסר כנות? תודה

וחלק גדול מהשנים האלה הייתי גם חולה, עברתי ניתוחים ואשפוזים וכו'. היו לי שני חברים (רומנטיים) באותה עת. אחד קשר מאד ממושך. שניהם ידעו מהתחלה משום שאני מדברת על זה בחופשיות, ומזלי אני גם לא נראית חולה. דווקא לאחרונה נתקלתי בהתלבטות איך והאם לספר על זה. אני חושבת שברגע שאת מבינה שלכל אדם יש "מחלה" - כלומר - דבר מה שהוא לא חושף מיד, צד שהוא לא גאה בו, מגבלות שהוא מודע או לא מודע אליהם, את מבינה שאת לא מחוייבת להצהיר על כך מייד. כדאי לך לא להסתיר - כלומר אם את מדברת על החיים שלך וזה חלק - הייתי מזכירה. אבל אולי לא הופכת את זה בעצמי לנושא גדול יותר ממה שזה עבורך. מה זה עבורך? באופן כללי, אני מאד מבינה את הבעייתיות. היתה תקופה שחשתי כאילו אני "סחורה פגומה" - אבל אבדתי את הראייה הזו לחלוטין. כי כולנו "סחורה פגומה" וכולנו גם "מלאכים" תמים וזכים :) לכל אדם יש מגבלות. לפעמים קשה להבין את זה, ובחברה שלנו מחלה היא באמת משהו מפחיד. אבל זה רק כי אנשים כל כך פוחדים מהמוות! כל כך פוחדים מכל רמז שהחיים הם סופיים, ושהגוף מתכלה... חשבי על כך באופן הבא: את כבר יודעת שהגוף אינו מושלם. שהכלייה "טמונה בו" - וזה מהתחלה ועד היום בו מתים (לא רק אצלך או אצל מי שחולה) עכשיו את יכולה לעבור הלאה, דווקא להשתחרר מהפחד, ולהתחיל לחיות! קצת נסחפתי, אז לגבי שאלתך אם לספר או לא - ספרי. מי שמפחד - שילך. איתי נשאר מישהו נאמן מאד ואוהב לקשר ארוך ואמיתי. (שהסתיים בסוף אך עדיין יש ידידות עמוקה).

שירה שלום אני לא חושב שיש טעם להסתיר את המחלה. תלוי כמובן במה מדובר ועד כמה זה חמור או משפיע על החיים שלך או על חיי הזוגיות הצפויים. מידע כזה צריך להגיע בד"כ בתחילת הדרך גם במחיר שזה יקטע את הקשר. לא בהכרח שזה חייב להגיע בפגישה הראשונה כי אז גם את מתרשמת במי מדובר והאם הקשר הזה מעניין אותך, אבל אם הכרת מישהו ואת נפגשת איתו שוב זה זמן שכדאי לחלוק את המידע בכנות. כדאי לתכנן כיצד לומר את הדברים בצורה שתשמע מצד אחד נכונה אך הכי פחות מאיימת. בברכה ד"ר אורן קפלן