שאלה לפסיכולוג

השאלה מתייחסת לבן זוגי בחצי שנה האחרונה . אנו יוצאים כבר חצי שנה ולא קשה היה להבחין מלכתחילה בחוסר הבטחון שלו שבא לידי ביטוי בהרבה תחומים בחייו ובהחלט משפיע גם על הקשר שלנו . כשיחסנו התעמקו הוא חלק עימי פרטים אינטימיים רבים , בין השאר על אימו , שמגיל קטן מכנה אותו אפס , לא יוצלח , ידיים שמאליות ועוד כל מיני שמות גנאי שגרמו לשערותיי לסמור . עד היום (הוא כבר בן 30 ועדיין גר עם הוריו בשל מצבו הכלכלי) אני שומעת אותה יורדת עליו בכל הזדמנות שנקראת בדרכה ובאופן אישי אני לא סובלת אותה בשל מעשיה . אני מנסה לנטוע בו בטחון לגבי עצמו עד כמה שאני יכולה ובכל פעם שאני עושה זאת אני רואה עד כמה הוא מאושר . למשל ביום השואה היא אמרה לו שהוא צריך לעמוד עם היד למעלה כמו הנאצים (כאילו הוא אדם רע) ואני מיד אמרתי לו שאני מרגישה שהיא בכלל לא מכירה אותו כי הוא כזה טוב לב ומקסים והוא חייך מאוזן לאוזן . שמעתי אותה מס' פעמים אומרת לכלבים בבית שהם הילדים האמיתיים שלה! ובפרוש היא דואגת להם יותר מאשר לילדיה . בקיצור אני בטוחה שהתמונה ברורה . יש לציין שהוא בהחלט עושה משהו עם עצמו , הוא לומד כרגע לתואר שלישי וכל הזמן חוזר על כך שזה מה שנותן לו בטחון ולכן יש לו כל הזמן פחד מכשלון . שאלתי אליך היא האם אתה מאמין שדי בחיזוקים ממני ע"מ לכפר על מעשיה של אם מסרסת בצורה כה קיצונית! האם הוא זקוק לטיפול פסיכולוגי (אני מאד אתבייש להגיד לו את זה) יכול להיות שפשוט אין ברירה? האמת שגם כספית זה יהיה לו קשה , אבל האמת שכבר לי קשה עם הקשר הזה , החוסר בטחון שלו כפי שציינתי משפיע גם על התנהגויות אחרות שלו הקשורות אלינו ואני לא אפרט כרגע . מה שחשוב לי לדעת זה האם יש בכוחי לבד לחולל בו שינוי או שזה גדול עליי . אודה מאד להתייחסותך! בתודה מראש...

התיאור שלך ממש נגע לליבי, במיוחד העובדה שהחולשה וחוסר הבטחון שלו לא מעוררים אצלך זלזול או דחיה אלא רק מעמיקים את האהבה שלך.... ! לדעתי קשר זוגי טוב יכול להיות משהו שיכול לרומם את האדם, ולתת לו הזדמנות לשינוי ולחוויות אחרות, אבל אני לגמרי לא מאמינה שעליך לקחת על עצמך את התפקיד המטפל. אם תקחי על עצמך תפקיד של "אמא טובה" כלפיו, הקשר שלכם מההיבטים הרומנטיים שלו ינזק! אולי תחששי לכעוס עליו, כמו שבודאי קורה במערכות יחסים, או שתחושי אחריות גדולה מדי להיות אמהית ומשבחת וטובה וזה יחסום את מה שבאמת אמור לקרות ביניכם. נראה לי שהעובדה שאת רואה את המצב כמות שהוא, ואוהבת אותו היא הדבר המתקן. לא תמיד אפשר לעשות יותר מזה. את שאר הדרך אדם צריך לעשות בעצמו, כמו להחליט לעזוב את בית ההורים או לחפש מסגרת לעזרה מקצועית. לטעמי גם לא רצוי שתפתחי עמדה עויינת חזקה מדי כלפי אמו, גם אם היא באמת מתייחסת והתייחסה אליו בצורה מאד קשה. במצב כזה יכול להיות שתעוררי אצל בן זוגך תגובה הפוכה, משום שהיחס שלו לאמו בוודאי אינו פשוט ויש בו גם אהבה ותלות - דברים שלא בטוח שיכולים לעבור לנו אי פעם בחיים. ההורים שלנו נשארים ההורים שלנו, וככה זה. גם אם לומדים להתנתק ולפתח מרחק וביקורת, אני חושבת שעליך להשאר אוהבת אך במידת מה נייטרלית בשביל ההצלחה של הקשר שלכם.

גלית שלום התפקיד שלך כבת זוג זה להיות בת זוג ואת לא אמורה לחולל בו שינויים. זו אחריות כבדה מידי וגם לא בריאה לקשר שלכם. במוקדם או במאוחר זה יגרום לכעסים משני הצדדים. אני בהחלט מבין על מה את מדברת ולבן זוגך יש בהחלט תהליך לעבור עם עצמו לשינוי. אני מתאר לעצמי שעצם חיים משותפים שלכם ביחד מחוץ לביתה של האם יעשה שינוי משמעותי בפני עצמו. מדוע אם כן אינכם מתארגנים למגורים משותפים ולעזיבתו את הבית? לגבי טיפול, אני מתאר לעצמי שהוא יוכל להפיק רבות מטיפול אבל זה באמת דורש את שיתוף הפעולה שלו ואת רצונו. כלכלית אפשר לקבל טיפול מוזל בשירות הציבורי. כחברתו את יכולה להציע לו את זה ואין בכך כל רע. יש לי הרגשה שמאחורי השאלה האם תוכלי לחולל בו את השינוי עומדת שאלה יותר בסיסית והיא האם את רוצה אותו כפי שהוא והאם תוכלי "לסלוח" לו על כך שהוא חלש אל מול אימו. אם את אוהבת אותו לכי עם הקשר הזה עד הסוף ועם כל מה שכרוך בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אגב לשאלתך מגורים משותפים , בגלל כל מיני סימני השאלה שיש לי לגבי הקשר לא באים בחשבון מבחינתי כרגע .