ליעל

מה שכתבת מאשר לי את הדברים שאני חותר אליהם שמדובר בבעיה אוביקטיבית חיצונית של השרדות/קידום במקום עבודה ולא במשהו פנימי. זה מלחיץ לעבוד בחברת מחשבים אשר מגלגלת כספים רבים. נראה כי את חוששת שהתפרצות כזו תגרום לך לאבד דברים חשובים בעתיד. את ממש לא היחידה והלחצים הללו קיימים אצל רוב האנשים. את חוששת מהתפרצויות ואחרים חוששים מכך שהממונה לא מעריך אותם ואחרים מזה שהם לא מספיק מקצועיים. חששות כאלו הם מנת חלקו של כל אדם אשר רוצה להתקדם ואין בשוק הפרטי מנוחה ונחלה. הקידום וההישרדות במקומות כאלו רחוק מלהיות הוגן. חלק מזה זה באמת מקצוענות, חלק זה אינטריגות פנימיות וקליקות וחלק מזה זה מזל. את יכולה למצוא את עצמך עושה את כל הדברים הנכונים ופתאום יזמנו אותך ויגידו לך שיש לך עשרים דקות לאסוף את הדברים שלך. היו מקומות אשר פיטרו עובדים כתוצאה ממצוקת מזומנים אבל כדי שהאמת לא תצא לאור, הסיבה הרשמית הייתה אי שביעות רצון מתפקוד העובד. מדובר על עולם עסקי קר ולדעתי לא טיפול פסיכולוגי יעזור לך להצליח במקומות כאלו. יעזור לך זה כמה את מוכשרת להצליח במקומות כאלו וכמה יש לך לתת "דברים" שאחרים צרכים ומוכנים לשלם על זה. גם התייעצות כנה עם ידיד משפחה שהוא מנכ"ל חברה שכזו, יכול להסביר לך את הדינמיקה בחברות ולעזור הרבה יותר משיחות דינמיות עם פסיכולוג. ולגבי "פוליטקאים" מחושבים, הם מחושבים היכן שהם חייבים. כנראה שלא היית בסצנה בה בוס עצבני צועק על מזכירה מסכנה, או שני מנהלים יריבים כמעט זורקים כסאות אחד על השני בישיבה סוערת. הבעיה היא לא בהתפרצות שלך, שהיא אנושית מאד, אלא שעשית זאת במקום שלא הייתה לך את הפרויוולגיה לעשות זאת. את באמת רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לא להתעצבן בעתיד ? חושבת שזה אנושי לא להתעצבן ? אני מניח שעם או בלי טיפול את תמשיכי להתעצבן בעתיד אלא שעם או בלי טיפול את תיזהרי יותר במקומות בהם מסוכן לך להתפרץ. זו דעתי בכל אופן. חשוב לשמוע מגוון רחב של דעות ולקבל החלטות על פי מה שמתאים לך.

שאני אומר פוליטיקאים אין הכוונה בהכרח לפוליטיקאים בכנסת. כל מקום בו יש קידום מצריך כישורים של פוליטיקאי. כישורים כגון תן וקח, שמור לי ושמור לך. גם קידום צבאי מחייב כישורים של פוליטיקאי וגם שופטים בבית המשפט העליון חייבים להיות באיזה שהוא מקום פוליטיקאים, אחרת הם לא היו מגיעים לשם. עניין אנשים שעברו שואה בילדותם מהווה ניגוד לגישה הדינמית. הנה, אנשים שעברו כזו ילדות אומללה בכל זאת מצליחים להיות מאושרים. הנה אנשים שעברו ילדות מאושרת בארצות המזרח, כאשר הם עלו לארץ ונושלו מהמעמד שלהם, יכולים להיות מרירים. כל מה שאני אומר זה שאין חוקיות ולא בהכרח סבל נפשי מקורו בילדות קשה ולא בהכרח אושר מקורו בילדות מאושרת. כאשר באים לשקול טיפול דינמי כל כך ארוך, שעולה כל כך הרבה, שהתוצאות בו רחוקות מלהיות מובטחות אני אישית חושב שצריך לעשות חושבים. ההתנגדות שלי לפסיכולוגיה הדינמית נובעת מזה שאינני מאמין בה ובעקרונות שלה. אני לא יחיד בדעתי וישנם אסכולות שלמות בפסיכולוגיה שלא מאמינות בה. אני מתנגד גם לתוכן הטיפול הדינמי. את תראי אצל מטופלים כיצד הם מרוכזים בעצמם ונוטים לנתח את האחר ולפרש אותו, כאימוץ הדפוסים שהם רואים בטיפול. לפרש מישהו אחר זה ממש לא מנומס לדעתי, אבל זה חלק אינטגרלי מהטיפול הדינמי.

פוליטיקה היא דבר שהכרחי להישרדות. צריך לדעת מתי להיות פולטיקלי קורקט. אבל, בעיניי, לא בכל מחיר. האמת היא, שהצבא קצת שונה בעניין הזה. הפוליטיקה הצבאית מתחילה להיות מורגשת באמת רק כשמדובר בתפקידים היותר בכירים בכירים (מפקד חיל, רמטכ"ל, אלופי פיקוד וכו'). אבל יש קשר, הרי אנשי צבא רבים (בדרגות גבוהות) עוברים לפוליטיקה עם פרישתם. אבל יש בזה הרבה קומבינות, ולא תמיד נבדקים הכישורים שלהם. אבל ניתן לומר, שיש גם ניצולי שואה רבים שכן נעזרו בטיפול דינמי (נזכרתי עכשיו בספר שנקרא "שוקו חם", שנכתב ע"י מטפלת שעבדה עם ניצולת שואה). טיפול זה אינדבידואלי; יכול להתאים לתשעה אנשים ולעשירי לא. טראומות ילדות, ולאו דווקא השואה, קשורות בקשר הדוק לחיים כאדם בוגר. ודאי שלאישיות ולחוסן שלה יש השפעה. אני מניחה שזה אחד הנושאים שזכה להיחקר הרבה, רק צריך למצוא את תוצאות המחקרים הללו. עם זה אני מסכימה - אין צורך לקפוץ למסגרת טיפולית בלי לחשוב על העניין טוב ולעומק. זו החלטה חשובה מאוד, ולא צריך להיחפז. כמו הרבה החלטות חשובות בחיים. אני לא מנסה לומר לך, שנקודת הראות שלך שגויה. אחרי הכל, אם כולנו היינו חושבים באותה דרך, היה לנו משעמם. יש אנשים שמתנגדים לטיפול דינמי ארוך טווח, אחרים מתנגדים לטיפול תרופתי, יש כאלה שלא מאמינים ביעילותו של אישפוז פסיכיאטרי וכו'... אני לא חושבת שכל המטופלים אכן מרוכזים בעצמם ומנסים לנתח ולפרש אחרים נון-סטופ. אבל אולי הטיפול כן מקנה כלים (טובים או לא, זה עניין אחר), שנותנים את היכולת להבין יותר את האחר. נימוס זו כבר סוגיה בפני עצמה, סובייקטיבית לחלוטין. בעוד שלך, למשל, זה נראה לא מנומס (ושוב, זה בהחלט לגיטימי), הרי שיש אנשים שזה לא מפריע להם. מאידך, יש אנשים, שמעולם לא היו בטיפול ואין להם שום קשר לתחום הזה, שמנסים לנתח ולפרש אחרים בלי להניד עפעף. זה כבר עניין של אופי, לא סטטוס (מטופל/לא מטופל).

יש ויכוחים וחילוקי דעות בכל מקום עבודה וזה נורמלי השאלה היא איך ? אין לי פחד מפיטורים יש לי משרה טובה, ויש לי הצעות עבודה. . אבל, כששומעים אותך צועק בכל הבנין ............ ואתה מאבד את עצמך ואלשולט על מה שאתה אומר ומקלל וכו'' זה כבר לא נורמלי. וזה ממש לא נעים לי מעצמי. דברתי עם אחד האנשים שהתפרצתי עליו בטלפון והתנצלתי, הוא אמר שהוא הבין אותי... אבל כל האנשים סביבו שאלו אותו מי זה?! אנשים צועקים בד"כ על אנשים חלשים מהם, אני לעומת זאת תמיד מאבדת שליטה על אנשים "חזקים" זו בעיה שלי שנים, כשהייתי בתיכון העיפו אותי מהתיכון לשבועיים לאחר שהתפרצתי על מנהלת הבית ספר.. דוגמאות דומות לא חסרות לי. מנכל החברה שלי שמע ממני כמה פעמים מה הוא צריך לעשות ולא עושה. אין שום עובד כיום במקום עבודתי שהתפרצות ברמה שלי ארעה לו, בעבר, היה אחד כזה והוא פוטרו ולדעתי , בצדק כי לא ניתן לעבוד בחברת אנשים לא צפויים. אני לא יודעת האם צריך טיפול או לא צריך טיפול ולכן פניתי לפורום זה. אתה אומר שלא, יתכן שאתה צודק. תאמת אין לי כל כך אומץ ללכת לטיפול אבל אני חושבת לנסות.

סתם משהו, אני כתבתי את ההודעה הקודמת ובטעות בשם כתבתי סתם משהו. יעל

אני רואה שהאורינטציה שלי לגמרי אחרת מהתפיסה כאן ולכן אני מפסיק לכתוב כאן. לכן, אחסוך ממך גם את תגובתי להודעה האחרונה שלך. רק את יודעת מה טוב עבור עצמך ואם את משוכנעת שאת צרכה לטפל בעצמך, אז כנראה זה הדבר הנכון עבורך.