הייתי חייבת לפרוק...

למה זה כל כך קשה, למה??? אני עושה את כל המאמצים כדי להתגבר על דיכאון אבל למה זה כל כך קשה ואני פשוט לפעמים מרגישה שכבר אין לי כוחות לכל זה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי כבר שנה ומס' חודשים ולמרות שיש התקדמות במצבי, נראה שאני עוד רחוקה מחיים יציבים ולמען האמת אני חושבת שזה כבר לא יגיע. אולי אני מצפה ליותר מדי יחסית למצבי למרות שהמטפלים שלי לא חושבים ככה ואולי אני פשוט דכאונית מדי בשביל לעשות משהו עם החיים שלי. ולמרות שנראה שאני עושה את כל המאמצים בשביל לשפר את המצב, כל פעם שמצבי באמת משתפר אני איך שהוא מחבלת בו כי אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם המצב הטוב הזה ואז אני גורמת לעצמי לחזור למצב העגום, לבור העמוק הזה ששם יותר גרוע מאשר במצב הטוב יחסית ואני כבר לא יודעת מה יותר טוב - להיות מדוכאת או להיות במצב טוב אבל ללא יכולת להשיג את כל הדברים שהייתי רוצה להשיג? אני מתייסרת לא פעם באותה שאלה האם אני עוד יכולה להשיג חיים נורמטיביים ואני מתכוונת עבודה מכובדת, להתחתן ולהביא ילדים. יש לי חבר חדש שאוהב אותי אבל לא יודע מה עובר עליי ואני מרגישה רגשות אשם שאני לא מספרת לו על העבר שלי (וההווה שלי) ואני כמעט בטוחה שכשאני אני אספר לו הוא ירצה להיפרד ויותר גרוע מכך שאני מצדיקה אותו כי אני מרגישה שאני מסבכת אותו בחיים מאוד מורכבים. אני לא מצליחה להיפתח אליו אפילו בדברים אחרים כי אני כל הזמן חיה בתחושה שהקשר הזה הולך להסתיים כי באיזשהו שלב אני אספר לו על הדיכאון שלי ואז הוא ירצה להיפרד (וסביר להניח שבצדק) ולכן אני הרבה פעמים עוצרת את עצמי מלהגיד לו שאני אוהבת אותו למרות שאני אוהבת אותו. אני לא פעם חושבת שזאת תהיה קלות דעת להביא ילדים לעולם הזה אחרי מה שאני עוברת כי סביר להניח שהם ייפגעו בצורה כלשהי מאמא דכאונית (אם ביולוגית ואם בצורת החינוך) ואח"כ הם יסבלו ויעברו את מה שאני עוברת ויאשימו אותי (כמו שאני לפעמים אני מאשימה את אמא שלי כי נראה שיש לנו נטיה במשפחה לדכאון - בין אם ביולוגית ובין אם קוגניטיבית) ואני לא אוכל לעמוד בהאשמות האלה כי אסכים עימם. אני פוחדת שלא אהיה אמא טובה. פוחדת מדיכאון לאחר לידה. ועוד לפני שאני אהפוך לאמא, אני לא מצליחה לעשות משהו רציני עם החיים שלי. נכון ,אני לומדת באוניברסיטה ואני לקראת סיום התואר אבל אני מרגישה שכל התואר לא שווה כלום כי לא למדתי בו כמו שצריך, תמיד הייתי מוטרדת, הציונים שלי לא יודע מה בגלל תנודות במצבי רוח ואני מרגישה שחסר לי הרבה ידע.ולפעמים אני פשוט מרגישה שאין לי כוחות להשקיע בעשית קריירה ובכלל כל הדברים שעשיתי עד כה בחיי הם תוצאה של פשרה ולא באמת דברים שרציתי לעשות. ולאחרונה אינטואיציות שלי לא מאותתות על דברים טובים (אני חושבת שניחנתי באינטואיציה טובה) וזה עוד יותר מלחיץ אותי - אני פשוט מרגישה ששום דבר טוב לא ייצא לי מהחיים האלה. אני פשוט הגעתי לשלב שאני אני צריכה איזשהו ערבון לכך שיהיה בסדר ואני יודעת שזה לא מציאותי כי אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה. קשה לי , כל כך קשה שאני שלפעמים אני לא יודעת איך להמשיך. אני חושבת שלחלות במחלה נפשית זה דבר הכי קשה שיכול להיות כי נדמה לי שאנשים שחולים במחלות פיסיולוגיות קשות יש להם את ראש שבעזרתו הם יכולים להתגבר על המצוקה שלהם ומי שלוקה בנפשו, מה נשאר לו? אז זהו זה בקצרה...

נטלי שלום הדיכאון גורם לאובדן הטעם וההנאה מדברים שבמצבים אחרים היו בוודאי גורמים לך אושר. המשך הטיפול הן ברמה הפסיכולוגית והן התרופתית ונסיון לשמור על קשרים חברתיים ותמיכה משפחתית הם הדרך לשינוי. אני מעריך שכמו שאת כותבת כאן מדי פעם את משוחחת עם קרובים, חברים ומטפלים על הדברים הללו וזה באמת טוב, לפחות לעת עתה עד שתחושי שיפור במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי נטלי אם בא לך לפרוק לעיתים יותר קרובות, ככה סתם, יש אתר מעולה - ישראבלוג - בעברית שאת יכולה לפתוח בו דף ולחלוק עם העולם את כל שבא לך. כדאי לך לנסות, זה משחרר לחצים לפחות באותו רגע, בלי קשר לטיפול שצריך להמשיך וכל זה. תהני