מה לעשות עם בני בן ה10 וחצי?

שלום רב, אני אמא לשלושה ילדים בגילאים 10 וחצי, 6, 5, הבעייה עם הילד הבכור. קודם כל הוא ילד חכם מאד ולמדן, ציונים טובים לאורך כל הדרך. הבעייה היא שחוץ מלימודים בביה"ס הילד לא מסתדר עם שום חבר. אין לו חברים בכלל, לא הולך אף פעם למסיבות כתה. כל חוג /מפגש / שאני רושמת אותו הוא חוזר אחרי שתי פגישות בוכה, ותמיד טוען את אותה טענה: כולם "מציקים לי".!! בכל מקום באופן גורף הטענה חוזרת שוב ושוב. לא עוזרים לי השיחות עם הילד הניסיון לעודד, לבקש ממנו לנסות שוב, לנסות לוותר, לכבד, להתחשב, הוא ישר מעמיד פנים פגיעות וטוען, אני בסדר , כולם לא בסדר. הילד יושב בקביעות כל יום בבית מול מחשב, ספר או טלויזיה. שונא כל סוג של פעילות אחרת. בשעה שחבריו מסתובבים בשכונה עם אופניים, קורקינט וסתם ככה, הוא בבית. לא יוצא. חופש הגדול חודשיים בבית ואפילו לא טלפון אחד מחבר. ממש כואב לי הלב. ניסיתי לדבר עם המורה עם המדריכים. כולם אומרים שההתנהגות של הילד מוזרה, כשהוא נפגע הוא עושה מזה סיפור גדול, בוכה, וכולם צוחקים עליו. פגשתי תלמידים מבית ספרו במקרה, הזמנתי אותם שיבואו אלינו לבקר. הם אמרו בסדר והסתכלו אחד על השני בגיחוך. הבנתי שהילד ממש ממש לא מקובל למרות שהוא בין המובילים בכתה בלימודים. אפילו כשאני אומרת לילד, אתה ילד נבון וחכם הוא מיד מוסיף: כן אני יודע אני גם "יורם", ו"חנון". הסברתי לו שלא ימעיט בדימוי של עצמו אבל זה לא עוזר. אפילו אחים שלו הקטנים צוחקים עליו ועל ההתנהגות שלו. אני אובדת עצות, לא יודעת מה לעשות עם הילד הוא כל הזמן מסוגר בבית. אלוהים, בן אדם זקוק לאיזה חבר לא? למה זה לא הולך איתו? הוא נראה טוב, מסודר, נקי, לא דוחה ובכל זאת דוחה את כולם. מידי פעם גם מתפרץ וטורק דלתות בשעה שמעירים לו על משהו קטן. הבנתי גם שהוא לא מסתדר עם אף אחד שיושב לצידו בכתה. לכן הוא תמיד יושב לבד במהלך השעור!! ניסיתי מלא שיטות, חוגים לא עזרו כי הוא מיד נשר. אמרתי לו שאני מוכנה לתת לו כסף שיפגש עם חבר שילכו לקנות משהוא. אני נותנת לו את כל הכיף שבעולם לעשות וזה לא עוזר. אתמול בערב היה מעט חשוך שש וחצי בערב, ביקשתי ממנו להביא את אחותו מחברה שהבית שלה נמצא במרחק קצר מאד מהבית שלנו. הילד עשה פרצוף, אני פוחד מהחושך. יצאתי בעצמי להביא את הילדה ובדרך- כמה מפתיע - פגשתי חבורה של ילדים בני כתתו משחקים בחוץ, מלאי ביטחון עצמי, עם אופניים רצים משתוללים כמו שצריך. איזה הבדל!! הרגשתי חזק מאד את ההבדל בינו לבין החברים שלו בני גילו. מה עושים????? ממה זה נובע? אין לי כסף לטיפולים לא יודעת מה לעשות . אפשר לקבל עיצה? תודה רבה שיר.

שיר שלום המצב שאת מתארת נשמע מאוד עצוב ואני מתאר לעצמי שהוא גורם למצוקה רבה ופגיעה בדימוי ובבטחון העצמי של ילדך. במקרים כאלו נוצר מעגל סגור שלא קל לפרוץ אותו כיוון שמצב חוסר המקובלות החברתית יוצר קושי להשתלב לתפיסה עצמית שלילית. במקרה הנוכחי את מתארת מצב קיצוני למדי ויש כאן מקום להתערבות רצינית כדי לשנות את המצב הקיים ולמנוע התפתחות בעיות פסיכולוגיות בעתיד. הייתי פונה לכמה כיוונים עיקריים. האחד, קשר עם גורמי בית הספר: המחנכת, היועצת, פסיכולוגית בית הספר. לגורמים הללו יש אחריות ויכולת להשפיע, לפחות בגילאים הללו, וכדאי לבנות תוכנית כיצד לנהוג. דבר שני, כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים הן לטיפול אישי עבור הילד והן להדרכת הורים עבורכם כיצד לנהוג איתו. מסגרת טיפולית כזו איננה קצרה וצריך להיערך לטיפול של חודשים ארוכים. דבר שלישי, כדי לנסות לרשום את הילד לקורס של קרב מגע. אם לא הולך בקבוצה רגילה שווה להשקיע ולמצוא מדריך פרטי שיתן לו שיעורים. הדבר עשוי לשפר במידה ניכרת את ביטחונו העצמי דבר אחרון, היה רצוי למצוא חונך, לדעתי עדיף גבר, שיגיע פעם או פעמיים בשבוע הביתה ויבלה איתו יחדיו. אני מעריך ששילוב של ארבעת הפעולות הללו עשוי להביא לתוצאות משמעותיות עוד לפני סוף שנת הלימודים הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ותודה מראש על התשובה. 1. חשבתי לגשת לביה"ס לייעוץ עם הפסיכולוגית אך תמיד הורים (חברים שלנו) מזהירים אותנו פן הכל יירשם בתיק האישי של הילד וזה יפריע לו בהמשך. הוא יאלץ להסתובב עם רקורד זה בתיקו האישי כשיעבור לחטיבת ביניים ולתיכון. האם זה באמת נכון? 2. פעמיים רשמתי את הילד לחוגים קרטה, וטקואנדו, בכל פעם הוא משך חצי שנה (הוא גם השיג מדליה במקום שלישי בקרטה) אבל פרש בגלל ש"הילדים מציקים לי".."צוחקים עלי". לצערי, שעורים פרטיים עולים בטח הון . 3. איך משיגים חונך? אני משערת שבנוגע לזה זה אולי תוכל רק לתת לי איזה כוון, רעיון, אולי מישהו שקורא את השאלה? תודה על תגובתך המעודדת נ.ב. רציתי להוסיף גם שהילד מתחבר יותר לילדים קטנים למשל חברים של האחים הקטנים. כשהקטנים באים אלינו, הילד מצטרף אליהם, משחק איתם . לדעתי הסיבה היא מפני שהוא יכול לכוון אותם למה שהוא אוהב לעשות, למשחקי המחשב שהוא אוהב, או למשחקי הקלפים שהוא אוהב וכדומה. קל לו יותר להשפיע על הקטנים. לאחר משחק קצר עם הקטנים אני מבקשת ממנו למצוא לו עיסוק ולעזוב את הקטנים להסתדר לבד (על מנת שלא ישפיע כל הזמן על מהלך המשחקים שלהם). האם אני צודקת?