מלא זמן לא כתבתי פה...

הרבה מאוד זמן לא כתבתי... אני סיגל בת השש עשרה, כתבתי פה כבר בעבר (מי זוכר?) בכל אופן, אני מאושפזת כבר 3 חודשים. זה ממש קשה, זה נוראי, אני נתקלת במצבים נוראיים במחלקה, וזה מפחיד, ומלחיץ מאוד. עדיין סובלת מדיכאון. עדיין לא מצליחה להפסיק להקיא, ז"א, בערך חודש שלא הקאתי אבל לצערי...חזרתי לזה, ולא מצליחה להפסיק. מה עוד? אה, הפסקתי לחתוך את עצמי, אבל זה כל כך קשה, אני נלחמת כל הזמן בדחף לעשות זאת, כל גירוי קטן מהסביבה, גורם לי לרצות לחתוך את עצמי, אבל אני ממש נלחמת. בהתחלה זה היה קשה נורא, היו נותנים לי מלא קלונקסים וכדורי הרגעה למיניהם, כדי שאשלוט , עכשיו אני כבר מצליחה לשלוט בזה גם בלי לפנות לצוות בכלל, שזהו בהחלט שיפור. ירדתי במשקלי 17 ק"ג בכל זמן האשפוז, ואני חושבת שאני גם קצת יותר פתוחה לקבל את עצמי. אני גם עושה דברים: אומנות, תיאטרון, עיתונאות, כתיבה, דברים שנפלאים בשבילי, שלפני כן לא העזתי להתקרב אלים, ועכשיו, אני מרשה לעצמי הרבה יותר, ואני מגלה בעצמי המון. אני מרגישה לדוגמא שאומנות ותיאטרון הם כלי נפלא לביטוי בשבילי, ואני גם אפילו מסוגלת לפעמים אם משהו שעשיתי מוצא חן בעיני, אנימסוגלת להגיד שהוא יפה לדעתי, זה ממש לא היה בעבר. אני גם עושה פעילות גופנית, שזה גם מחסום שנפרץ, וזה משמח אותי מאוד. אני חייבת אבל להיפתר מההקאות, וזה בעייתי, אני לא ממש מצליחה, ואני מנסה ואני רוצה להפסיק עם זה, זה לא בסדר. חוץ מזה שכבר יש לי תפריט מסודר ויפה, והקיבה כבר הצטמקה, ואין טעם להקיא. מה שנוראי שההקאות הפכו לצורך, אני חושבת שזה יכול להיות כהענשה עצמית, במקום החיתוך, זה הגיוני? אני מתכוונת שאני לא מקיאה כי אני אוכלת הרבה, אלא אני בכוונה אוכלת בשביל להקיא, ז"א עם ידיעה ברורה מראש והתכוונות ללכת להקיא. זה עצוב מאוד. בכל אופן, שוב - באמת קשה לי כבר להיות מאושפזת, אני מרגישה פסיכית על כל הראש, בכל הרצינות, וכל יום מישהו שם חותך את עצמו (וזה נורא מלחיץ, וכואב לי על האחרים, ולא רק זה, אלא שזה עושה לי חשק לחתוך גם ואני חייבת להימנע), כל יום מישהו נקשר בחדר הבידוד, זה ממש מתיש , אני רצינית... אני כרגע בירידה גם במצב הרוח (מרגישה ששוקעת שוב לדיכאון כבד), ובכלל...נורא רע לי... יש לי גם הרגשה מחרידה שפשוט הצוות שם לא מקשיב לנו, למאושפזים, לא מקשיבים לבקשות שלנו, לרצונות שלנו, זה ממש מעציב ומייאש. אני גם מרגישה שאין לי טיפול נפשי יעיל מספיק, ואני חושבת שהשינויים נעשו בעיקר בגלל הירידה במשקל, זה בהחלט השפיע רבות על שאר הדברים. נו, אז מה יהיה?!...

סיגל שלום, ההתקדמות שלך ממש מעודדת אותי. דעי לך, שיש עוד בנות שסובלות מהבעיה ויש קבוצות תמיכה לנושא. מחבקת אותך חיבוק חזק, עדי

סיגל היקרה שלום, סיגל, לא יצא לי לקרוא משהו שכתבת פה קודם לכן. קראתי את מה שכתבת וריגשת אותי מאוד. לפי איך שאני רואה את זה את על דרך המלך מכיוון שאת יודעת להצביע בדיוק על הבעיות, וברגע שיודעים מהן הבעיות עוברים שלב לפתירה שלהן, השלב הזה את יכולה ומסוגלת לפתור. אם זה החוסר קשב של הצוות שאת יכולה למצוא אוזן קשבת כמעט בכל מקום, את לא חייבת דווקא את הצוות של האישפוז. לגבי ההקאות שלך, הרי יש לך סברה מצוינת לגבי ההקאות, תבדקי אם הסברה שלך נכונה, במידה וכן תסדרי את זה, הרי נתת את התהליך בדיוק איך הוא מתרחש, באותו מידה שגילית את התהליך ככה את יכולה לפתור אותו. סיגל, והכי חשוב תמשיכי עם הנושאים שמעניינים אותך, אם זה אומנות ואם זה תיאטרון, תחפשי איפה את מקבלת סיפוק חיובי ותלכי על זה עד הסוף. מקווה לקרוא ממך עוד בהערכה רבה יוני לביא!

תגובות המעודדות. התרגשתי מאוד לקרוא, אני מודה לכם, באמת, מכל הלב, פשוט תודה.

סיגל את פשוט נהדרת. עצם היכולת והרצון שלך לספר לנו ולפרוק את אשר על ליבך מעיד עד כמה מצבך השתפר. נכון ששלב ההקאות הוא לא נעים , אך ממה שמשתמע עברת הרבה יותר גרוע מזה. אני בטוחה שאם תמשיכי לכתוב במדור זה, ועם היכולת שלך להסביר את אשר עובר אליך מאפשר גם לך לראות את הדברים באור אחר כאשר את קוראת אותם בשחור על גבי לבן. תכנסי שוב למכתב שלך ותקראי אותו כאילו הוא מכתב אנונימי, ותנסי לחשוב איך הייתי עוזרת לבחורה הזו. אני בטוחה שיהיה לך מה לספר לה ממקומך. תאמיני שכל מה שאת אומרת לה הוא אפשרי ומצבך יהיה טוב יותר. גם אני מצרפת חיבוק חזק ומאמצת אותך לליבי. שקד

עצמה

נו ואחרי שכתבת כל זה לגבי עצמך אני בטו שתצאי מזה לגבי זה שמקום האשפוז איננו נכון ומפריע להצלחת הטיפול נטען כבר בלי סוף בסופו של דבר המוסדות יתעוררו בנידון הטאינטרנט פשוט יגרום לכך שכל מה שהיה חבוי ונסתר יגיע לידיעת הכלל ולא ניתן יהיה להתעלם ממנו גם טענותיך כלפי התנהגות הצוות לצערי יותר מדי שכיחות וכמובן שאינן בלשון המעטה עזר להבראה העצוב במיוחד הוא כי דוקא במיקרים בו חלק מהטיפול חשוב מאד שיכלול תמיכה נפשית ורגשית בפועל הטיפול מוקצן לכיוון השני אם היית מאושםפת בסתם מחלקה ברוב המקרים היחס היה טוב יותר... אבל זהו מצב נתון ונראה כי דוקא כעת אולי ניתן להתגבר עליו עד השחרור המיוחל..

שלום סיגל אולי קצת זכרונות מהילדות כמו מוזיקה ונשימות עמוקות ומבוקרות יכולות לעזור שימרי על עצמך

אמנם מצבך אינו נפלא אך זה מדהים שאת מספרת את סיפורך במין אדישות משהו ויודעת לשזור בו הסתכלות חיובית ובלתי דרמטית. נפלא, המשיכי כך. היי אופטימית. את עוברת תקופה די נאחסית בעיקרון אבל היא תעבור גם תעבור! מיכל