כיצד הכי נכון לנהוג?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לאורן שלום, אימי עליה השלום הלכה לעולמה בפברואר 2003 והיא רק בת 58. נשארנו אבי, אנוכי ושלושת אחיי (הם בנים) אימי אהבה בגדים ונשאר לנו ממנה ארון בגדים מלא, (כ- 15 זוגות מכנסיים, סוודרים, חולצות וכו') היה לה חוש סגנון ויכולת אילתור. הזמן עובר ואבי מדי פעם מציין שהוא היה רוצה להתחיל ולהיפטר מחלק מהדברים. האמת היא שזה תופס המון מקום בארון שלו וגם חבל, עם הזמן הם עלולים להתקלקל מעש. אני כבר עברתי פעמיים על הארון...אבל אני לא יודעת מה אני רוצה לשמור לעצמי. יש לי בעיה, אין לי הרבה מקום בדירתי. אני לא אוהבת את הסגנון של חלק גדול מהדברים (אני ואימי בעלות טעם שונה וגזרה קצת שונה) אבל מצד שני הם מהווים עבורי מזכרת. יש לי קשר רגשי למלתחה של אימי כי זה ייצג אותה. אימי הרגישה שתמיד צריך להתלבש בצורה מכובדת, אם אתה מכבד את עצמך ולא להיות "שלוך".תמיד אהבתי איך שהיא התלבשה זה רק לא התאים לי. בכל אופן היא היתה שנות ה- 50 לחייה ואילו אני בסוף ה- 20...(היום אני בת 31) אינני יודעת מה לעשות. אני רוצה לעשות מה שנכון מבחינה נפשית, שלא יהיו לי חרטות אח"כ. אם הייתי יכולה הייתי מקימה מוזיאון...או בצורה פרקטית יותר הייתי קונה דירה גדולה יותר עם חדר ארונות שמספיק גם לבגדים שלה, כך שכל פעם שאני מרגישה את הצורך אוכל ללכת להסתכל עליהם ולראות אותה. אני צריכה להוסיף שאמי מתה ממחלה קשה. ההידרדרות שלה הייתה הדרגתית, אך מאוד כואבת לה ולסובבים אותה. אין ספק שרוב חייה היא נראתה טוב וצעירה מכפי גילה וזה נמצא איפה שהוא בתוך הראש שלי, וגם יש תמונות אבל בסה"כ כשאני עדיין באבל, על אף שעברו 11 חודש, אני עדיין כואבת מאוד מחסרונה...מה שאני :"רואה" זה רק את אמא שלי כפי שהייתה לקראת הסוף, והיא נראתה לא טוב...בלשון המעטה. כמסתכלים על הבגדים אז לא רואים את זה כל כך... אבי רוצה לתת לזה שנה (וזה או-טו-טו) ואז הוא ייקבל החלטה. אמרתי לו כבר שאני אסתכל שוב אבל שאני חושבת שאת הרוב אני לא רוצה ללבוש. הוא מתכוון לשאול 2 מהחברות שלה אם הם רוצות משהו. אבל אני מפחדת. אחרי שיימסרו כל הבגדים אם לתרומה ואם לחנות יד שניה...מה יקרה אם אני אתגעגע וארצה לחוש אותה? וגם לילדי לעתיד, הייתי רוצה שידעו שלסבתה היה חוש סטייל נהדר איך אני יוכל להדגים להם, להראות להם...כי ממני הם לא ישיגו את זה כי אני פשוט סולידית...ומהסבתה השניה הם בטח לא ישיגו את זה...כי אין לה את זה. מה דעתך הכי נכון לעשות? כיצד מתמודדים? אורלי
אני קודם כל משתתפת בצערך אני בת 20 ואימי נפטרה לפני 4 שנים אני מדברת מנסיון אני באופן אישי שמרתי חלק מהבגדים שלה שאני אהבתי וחלק פשוט זרקתי או מסרתי את לא חייבת לשמור לך מלתחה שלמה זה נראה לי מוגזם אני שמרתי רק כמה חולצות שפעם אמרתי שזה לא הטעם שלי אבל מסתבר שהבגדים הישנים חוזרים וזה במודה ואני אפילו הולכת איתם כרגע וזה נחמד ונעים וכיף להיזכר וזה אפילו עושה הרגשה טובה אפילו אם תיזרקי את כל הבגדים בסופו של דבר לא הבגדים יזכירו לך אותה אלא הדמות האישיות שלה הרגעים שעברתם ביחד את זה תמיד תיזכרי גם אם יעבור עוד הרבה זמן היא תמיד תהיה איתך בליבך אז את לא תיצטרכי את הבגדים שיזכירו לך אותה משתתפת בצערך מאיה
תודה! את צודקת כמובן, אבל אם רק יכולתי למחוק את אימי החולה וסובלת...הסוף באמת שלא היה טוב. מצטערת לשמוע שאיבדת את אימך בגיל כה צעיר...אמנם הכי הצעיר היה רק בן 20 כשאימנו הלכה לעולמה...בגלל זה אני מפנקת אותו...כי כשאני הייתי בגילו היא פינקה אותי...ואני הרגשתי שבגיל 30 זה היה צעיר מידי...
היי זאת באמת התלבטות. ענייני הרגש נכנסים פה חזק. זה קשור לזיכרון המת. האוהבים לא רוצים לשכוח, מפחדים לשכוח. יש לך גם אופצייה אולי להשאיר מעט מהבגדים ואת השאר לתת לאנשים קרובים או למי שזקוק להם ואז את יודעת שעשית מעשה טוב. לגבי זה שאת רוצה שיזכרו איך אמא שלך התלהבשה ואיך נראתה אסטטית- זה ניתן גם על ידי תמונות להראות. או לספר לנכדים. לאנשים קרובים לך שחשובים לך. הכל הולך. אולי תבקשי מאביך לשמור זאת עוד כמה חודשים או שנה כדי שתוכלי יותר להבשיל בעצמך או לשים אותם במקום אחר בינתיים עד שתהיי שלמה עם ההחלטה שלך. שלא תדעי צער.
אורלי שלום קראתי את ההודעות שלך והתגובות ובאמת אין דרך אחת שהיא הכי נכונה לנהוג. נראה לי שהפתרון שאורלי נתנה הוא ההגיוני ביותר, לשמור כמה דברים לעצמך ואת השאר למסור. זהו גם תהליך חשוב הן לך ובמיוחד לאביך. מאחר ורעיון המוזיאון איננו אפשרי אפשר לתעד את המלתחה בצורה אחרת. את יכולה לצלם את הבגדים, להסריט אותם במצלמת וידאו, בפני עצמם או אפילו כשאת לובשת חלק מהם. את הזיכרון הזה תוכלי לשמור וגם להראות לילדיך כפי שאת מדמיינת. לאחר מכן נסי למסור את רוב המלתחה ולהיפרד. זהו חלק מתהליך האבל הקשה על מות הורה אהוב ובסופו של דבר הוויתה תשאר אצלך בפנים ולא בזכות הבגדים. בברכה ד"ר אורן קפלן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
