אבחנה

ד"ר אורן קפלן שלום קראתי כבר מספר פעמים על כך שפסיכולוגים מתנגדים לתת אבחנה מדוייקת למטופל שלהם. גם אתה מתנגד לכך במספר תשובות. ואני תוהה מדוע ? לשם מה נותנים אבחנה אם לא אומרים אותה למטופל? מטפל שלי מלפני מספר שנים התחמק כל הזמן מלתת לי אבחנה עלי ודוקא נראה לי שאבחנה כזו יכולה לעזור באוביקטיביות שבה היא מוצגת. אדם שמקבל אבחנה יכול ללמוד על עצמו יותר . האם פסיכולוגים ומטפלים פוחדים שהאבחנה שלהם אינה מדוייקת ? או שהם אינם רוצים להכניס את המטופל לקיבעון בתחום הבעייה שלהם? כלומר להשאיר יותר גמישות מחשבתית ותקווה ? תודה לך ציור

ציור שלום יש (לפחות) שני סוגי אבחנות. האחת של תופעות כמו חרדה ודיכאון שאלו בעיות יחסית אובייקטיביות ואין לי כל בעיה לומר באופן ישיר למטופל שזו בעייתו. אם קראת את מאמרי בנושא חרדה ודיכאון אפשר לראות שאפילו שילבתי בהם שאלונים לאבחון עצמי. לעומת זאת כאשר מדובר באבחנות אישיות, שזה סוג אחר של אבחנות שמנסה לאפיין דפוס מאוד מורכב של אישיותו של אדם, אני פשוט לא מאמין באבחנות הללו. הן אינן מהימנות ולכן אינני רואה כל טעם להשתמש בהם. הן בעיקר יכולות לזרוע פסימיות, אין בהן כל תועלת לטיפול עצמו, וזאת בניגוד לאבחון דיכאון חרדה וכו' ששם האבחון חשוב מאוד לקביעת סוג הטיפול ובין היתר גם לצורך או להמלצה לקחת טיפול תרופתי. צריך לזכור שהאבחנות נוצרו ככלי לתקשורת בין חוקרים בתחום הרפואה ולא ככלי טיפולי. לכן צריך להשתמש בכלי הזה בזהירות בקליניקה. הרצון של המטופל לקבל אבחנה מובנת ובהחלט צריך להגדיר בחדר הטיפולים את מטרת הטיפול ואפשר גם לתאר את זה כסוג אבחנה. עם זאת, אין סיבה להשתמש באבחנות הפסיכיאטריות המקובלות, בעיקר אלו הנוגעות לאבחנות של הפרעות אישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן