הורים
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
רציתי לשתף אתכם בעניין מסוים שמציק לי כבר הרבה זמן. אשמח לשמוע תגובות. אני בת 26 ורק לא מזמן הפסקתי להאליל את הוריי. השינוי חל בעקבות משבר שעברתי. רק לא מזמן התחתלי להבין שהוריי לא מושלמים ואפילו רחוקים מכך. טוב,כנראה שאני סוף סוף מתבגרת. מה שמציק לי בשינוי הזה שאני לא מעט פעמים לא מעריכה את הוריי וזה מעורר אצלי רגשות אשם. הרי הם הורים שלי, הם עשו את כל מה שהם חשבו לנכון לעשות כשגידלו אותי אך מצד שני הצורה שבה הם גידלו אותי גרמה לי לא מעט תסביכים (בגלל גישת הגנת יתר). אני כבר לא מאשימה אותם (לפעמים כועסת עליהם) על מה שיצא ממני - אני משתדלת בכל כוחותיי להביא לשינוי באשיותי (ואת זה אני עושה אצל פסיכולוג), אבל פשוט קשה לי עם ההרגשה הזאת שאני עם הזמן פחות ופחות מעריכה אותם. אני מרגישה מחויבות כלפיהם ומאוד משתדלת להתנהג כלפיהם יפה (אני עדיין גרה איתם). קשה לי עם הדילמה הזו, מצד אחד לתת להם כבוד כי הם הוריי ומצד שני לא להעריך אותם. פגשתי אנשים שהיו בסיטואציה כמו שלי והפתרון שלהם היה התנתקות עם הזמן מן ההורים וכשהם עברו לגור לבד אז הם בקושי ביקרו את ההורים. אני פשוט לא טיפוס כזה, אני מרגישה מחויבת כלפיהם. תודה על התייחסות
את צריכה לנהוג לפי הרגשתך. המשיכי לכבד את הורייך. את תחושת חוסר ההערכה כלפיהם תמשיכי לעבד במסגרת הטיפול הפסיכולוגי. כל אדם מגיע בשלב כל שהוא להתפכחות ביחס להוריו. בילדות הורינו הם כל יכולים , מגינים עלינו ודואגים לנו. בבגרותנו , אנחנו מבינים שהם ככל שאר בני האדם, על חסרונותיהם ויתרונותיהם. לא כל בעיה שיש לך עם עצמך או בחיים בכלל, סיבתה קשורה להורייך.טענות כלפי ההורים על מה שהיה בעבר ובילדות בדרך כלל לא מובילים לשום מקום אלא רק להרעת יחסים. את צריכה למצא את הדרך לשלב בין יחס של כבוד להורייך לבין חוסר ההערכה כלפיהם בלי לגרום לניתוק או הרעה בקשר.
נטלי שלום התהליך שאת עוברת הוא חלק מהתבגרות, והוא עדיין לא הסתיים. התחושות שאת מרגישה כעת יעברו מן הסתם עוד עיבוד ובסופו של דבר תוכלי להגיע למצב בו תקבלי את עצמך ואת הוריך כפי שאתם בשלווה בסליחה ובתודה. אין הורים מושלמים וזה טוב שאת מתבגרת ותופסת עצמאות. זה לא אומר שאת צריכה להתנכר ולהתרחק מהם. העניין הוא כיצד להוביל את חייך למה שאת צריכה ורוצה תוך השלמה והתגברות על דברים שלא היו לך טובים, אך גם תוך הכרה במה שכן היה טוב ומושקע. זה אכן תהליך שמתאים לעשות בתוך הטיפול הפסיכולוגי. אל תפחדי מתחושת האשמה, תני לתהליך ולזמן לעשות את שלו ותראי בוודאי שאת נמצאת כרגע בתוך תהליך ולא בסיומו. בברכה ד"ר אורן קפלן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
