העתקתי לעץ חדש, היה צפוף

לילה טוב ד"ר קפלן, יש לי עניין בנושא אכן גם מבחינה תיאורטית, כי כל הנושא הוא מעניין ורגיש, וגם מהבחינה בה שמת לב שיש לי עניין נוסף. השאלה היא למה זה חייב להעלות בטיפול? אם מישהו לשם הדוגמא "מתאהב" בכל מי שנמצא "דרגה" מעליו כמו בוס או מטפל או כל דבר שמעורבת בו שליטה מסוימת, למה זה דבר שיש כביכול לפתור אותו? אני יכולה להבין שזה לא במקרה, אבל עם זאת, זה עלול להיות מצב עוד יותר קשה אם מעלים זאת לשיחה במפגש עצמו. (וזה במצב בו אני סומכת על המטפל 100% ). מהצד בו אני מטפלת הנושא יותר ברור לי, קל לי יותר להבין את הגבולות ואין שם שום אלמנט של שליטה כי כביכול המטפל הוא ה"שולט", אז הכל ברור לי כולל תפקידי כמטפלת ואי חציית הגבולות. מהצד בו אני מטופלת אני יותר מסתבכת. זה מעבר לשליטתי וזו לא הפעם הראשונה בה זה קורה לי. עם זאת, אני מרגישה שזה טבעי ופשוט נותנת לזה לעבור עם הזמן. בלי שום קשר, בתור אישה נשואה, אני לא חסינת התאהבות. יש לי יחס אחר למעשים אבל לא למחשבות ולרגשות. מה אתה מציע?

לא כל כך הבנתי את מה שכתבת על כך שהמטפל, כמרגיש גם הוא כמובן, יכול להשתמש ברגשותיו לשיפור הטיפול והצלחתו? באיזה אופן? למה בדיוק התכוונת? תודה רבה ולילה טוב!

חושבת שלום דעתי קשורה לגישה הטיפולית בה אני מאמין. אני חושב שהקשר בין המטפל למטופל הוא משמעותי למטרה הטיפולית הראשונית עצמה. זו ההזדמנות היחידה לחוות באמת את הדברים שהמטופל מתאר על מה שקורה לו מחוץ לחדר הטיפול. לדוגמא שהבאת - אם אכן המטופל נוטה לפתח יחסים מורכבים עם דמויות סמכות בחוץ יש אפשרות לעבד ולהתמודד עם זה בתוך החדר. זו מטרת הטיפול בסופו של דבר לדעתי. אם מדובר בטיפול ממוקד וקצר יתכן שאין לזה מקום. אם מדובר בטיפול דינמי שעוסק בין היתר במערכות היחסים שנוצרים למטופל בחוץ, זה הצוהר שנפתח כדי לטפל בזה ברצינות ולא להשאיר את הדברים לניתוחים אינטלקטואליים או תיאורטיים. לגבי ההודעה השניה, הגישה האינטרסוביקטיבית שסוחפת לא מעט מטפלים בשנים האחרונות מדברת על מערכת היחסים ההדדית שישנה בטיפול ועל החשיבות של הרגשות שעולים לא רק מצד המטופל אלא גם מצד המטפל. בניגוד לגישות הותיקות יותר שרואות ברגשות שעולים מצד המטפל הפרעה לא רצויה לטיפול, אנשי האינטרסוביקטיבי רואים ברגשות אלו כלי טיפול חשוב ממדרגה ראשונה. מטפל שבוטח בעצמו ובגבולותיו אינו צריך לחשוש להביע רגשות. הוא אינו חייב להישאר כמו מראה שמשקפת ואשר נותרת מרוחקת כפי שאולי הגישות המסורתיות גורסות. יתכן שזה לא מתאים לכל מטפל או לכל טיפול, אבל אני לפחות מאמין בגישה הזו וראיתי שינויים משמעותיים גם בהצלחות הטיפוליות מאז שגם יישמתי אותה בחדר הטיפולים. אני מתאר לעצמי שאופן הכתיבה שלי בפורום מסגיר מן הסתם שאני משתייך לזרם הזה בפסיכותרפיה. מה אני מציע? לעשות מה שבוודאי תעשי בכל מקרה, להביא את הדיאלוג שלנו לתוך חדר הטיפולים, בוודאי כמטופלת, ואולי גם לטעום איך זה מרגיש כמטפלת. להתראות ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, בהתחלה חשבתי שכתבת "מה אני מציע? מה שבודאי תעשי בכל מקרה..." חשבתי, מה פתאום!כמובן שלא! אבל עכשיו אני מרגישה אחרת. אני אביא את זה לטיפול ועוד איך, אבל עוד לא..עוד קצת.. מה שרציתי לשאול שקשור לאותו עניין כמובן, רק טיפה יותר ספציפי - האם אנחנו רואים את יחסינו עם הורינו כדבר האידיאלי, הכוונה כהדבר שכך צריך להיות? ולפיו אנו בוחרים את מערכות יחסינו העתידיים הזוגיים? לדוגמא: אם ההורה היא דמות סמכותית, התייחס "לא טוב", הכוונה בחוסר חום וחוסר יחס וחוסר בחיבה ומגע וכו'לילד- האם זה מה שיכול לגרום לילד אחר כך "להתאהב" כל הזמן באנשים שמתייחסים אליו אותו דבר? או באנשים שיתנו או לא יתנו בדיוק מה שההורה נתן ולא נתן? ואם כן, האם יש דרך להיגמל מזה? האם ניתן לראות את זה כמשהו שהיה לא נכון? האם הסימפטומים תמיד ישארו, הימשכות לאנשים מהם אני לא אקבל את מה שאני רוצה? כמובן שאני אודה לך מאוד על תשובתך.

לילה טוב שוב, האם יש לך המלצה איפה לקרוא עוד על הגישה האינטרסוביקטיבית, כל מה שכתבת על כך מרתק אותי מאוד והייתי מעוניינת להבין את זה יותר.. זה נשמע לי כמו משהו יותר מתקדם, מבחינת מטפלים בימינו, כמו שהכל מתפתח גם עולם המטפלים מתפתח וזה נראה לי הכי קרוב לנכון שהם יכולים להגיע... מענין אותי איך זה עובד בפועל.. בסך הכל המטפל הוא יצור מרגיש (כבר דיברנו על זה), איך הוא מתמודד עם השינויים האלו, ברור לי איך הוא רוצה להיות חלק מזה אבל זה דורש מאמץ יתר, נראה לי, איך עוברים את זה? איך מתמודדים עם זה? ושאלה נוספת בקשר למטפל מטופל שעדין לא הצלחתי להבין, למה באמת, או יותר נכון מה עובר למטופל בראש שהוא מתאהב במטפל שלו? למה הוא כן מרגיש את זה כמשהו שקשור למיניות או זוגיות ולא כמישהו שרוצה לעזור ואמפטי ומבין? למה הבלבול? תודה על כל התשובות. לילה מצוין.