נמאס מהחיים!

זהו. נשבר לי. אני רק רוצה למות. מעכשיו זה הייעוד שלי. כבר ניסיתי כמה פעמים להתאבד ובלעתי 20 טבליות של ציפראמיל שזו התרופה שאני מטופלת בה. חתכתי את עצמי הרבה פעמים. עשיתי חור ביד באזור בית השחי עם מספרי ציפורניים. פשוט חתכתי את הבשר שלי. זה לא כואב לי כשאני עושה את זה ורק אחרי שאני מסיימת לחתוך אני מתחילה להרגיש כאבים. אני נהנית להכאיב לעצמי. אבא שלי הרביץ לי עם הברזל של החגורה שלו וזה כאב יותר. זה כאב גם פיזית וגם נפשית. שונאת את העולם הזה!!! אני בדיכאון כל הזמן. רוב הזמן בוכה או צורחת עד שכבר לא נשאר לי אויר. זהו. נשבר לי. אין לי כוח יותר. לא יודעת אם אני אהיה בחיים בשביל לקרוא את התגובות שלכם. שיהיו לכם חיים טובים. לי כבר אין סיכוי.

חביבה יקרה ! אין דבר כזה שאין סיכוי !!! אני מבינה שעברת דברים קשים בחיים, ואולי בגלל זה איבדת את האמון בעצמך ובאחרים, אבל לכל אחד יש את הכוח "לקחת את המושכות" בידיים ולהחזיר לעצמו את תחושת השליטה בחיים !!! הכי חשוב שתזכירי עכשיו לעצמך, שהדיכאון נוטה לעוור ! זו אחת התכונות שלו - למנוע ממך לראות שיש דרכים חלופיות להתמודד עם המצב ולחזור לעצמך ולימים יפים יותר! תחשבי כמה דברים יפים יש לך להפסיד ( נישואים, ילדים משלך, חוויות וארועים משמחים ועוד ועוד...). אנשים רבים עברו חוויות קשות בחיים, ובכל זאת החזיקו מעמד ואף מעבר לזה ! יקירתי, פני מייד ליעוץ מקצועי, שיעזור לך לעשות את הצעד הראשון בחזרה לתחושת שליטה וראייה חיובית יותר של המצב !!! מקווה לשמוע ממך שוב ! היי חזקה ! יעלה.

יעלה, ראיתי מה שכתבת לי וזה דברים ששמעתי כל כך הרבה פעמים וזה דברים שניסיתי כל כך הרבה פעמים. הייתי מאושפזת באברבנאל בבת ים במשך 3 חודשים. השתחררתי משם לפני 4 חודשים רק בגלל שהם לא טרחו לבדוק את הידיים שלי... פשוט עבדתי עליהם שאני כבר לא חופרת בידיים שלי והם האמינו. גם אחר כך המשכתי לחתוך את עצמי כמה פעמים. אני עדיין בטיפול. האמת היא שעכשיו היתה קצת הפסקה בטיפול כי אני בת 18 עוד שבוע ולכן אני עוברת מטיפול בבית חולים הפסיכיאטרי בנס ציונה לטיפול בתחנה לבריאות הנפש בירושלים. שבוע הבא אסע לשם בפעם הראשונה. שנאתי את המטפלת שלי בנס ציונה, אהבתי כל כך את המטפלת שלי בבת ים. אני לא רוצה מטפלת מגעילה גם בירושלים כי אז אני עוד יותר ארצה למות כי אני אשנא לדבר איתה ואחשוב שרק אנשים מגעילים אוהבים לטפל בי כי אני מגעילה בעצמי... תוכלי לכתוב לי מידי פעם? אני מרגישה כאילו אני לבד בעולם. אין לי עם מי לדבר. תודה על תגובתך. חיממת את ליבי הקר כאבן!

חביבה, האם כשמך כן את? תשמעי, את צודקת, החיים באמת קשים והדיכאון הוא לא נסבל. גם אני נמצאת בדיכאון תהומי כבר כמעט שנה והזיפת הזה לא עובר. גם אני צורחת וצווחת, מתפרצת על אנשים יקרים וגורמת עוול לכל מי שנתקל בי. א ב ל - אם נתאבד נוכיח לכולם שהדיכאון ניצח אותנו, שאנחנו חלשות ושנתנו לבעיה זמנית - פיתרון קבוע! אז בואי נמשיך לצרוח, נמשיך להאבק, אין לנו ברירה. פשוט להפסיק לחכות שזה יעבור ולזרום עם התחושות הקשות. ברגע שנפסיק להתייחס לדיכאון, הוא יתייאש ויעבור מאליו. חביבה, תחשבי על זה. אל תתני למצוקות שלך לנצח אותך, בואי נביס אותן יחד. חוץ מזה, הבעיה היא בנפש שלך אז למה את רוצה להעניש גם את הגוף? תניחי לגוף ותטפלי בנפש. ועוד משהו, 20 ציפרלקס לא יהרגו אותך אבל בהחלט יכולים להשאיר אותך עם בעיות שתאלצי לסחוב כל עוד את בחיים. אז תחליטי, או שאת כאן ואת בריאה או שלא. מקווה שהמסר הובן ואני לא מטיפה לך. אני פשוט נמצאת באותו מקום ולכן אני מושיטה לך יד שאולי תאחזי בה ועם כוחות משותפים נצליח לעלות כמה מדרגות. שלך, עינת.

שלום לך. תודה רבה על תגובתך! היטבת עימי במקצת ולכן עכשיו הנני חשה קצת יותר טוב. בקשר לשאלתך אם כשמי כן אני- לדעת כולם כן, לדעתי לא. האם אני יפה? לדעת כולם- כן, לדעתי לא. האם אני שמנה? לדעת כולם לא, לדעתי כן. עיזבי. לא זה מה שרציתי לכתוב. מה שכן רציתי לכתוב זה תודה רבה על מה שכתבת לי, אני לא מקבלת את זה כהטפת מוסר אלא כניסיון של אנשים כמוני לעזור ולעודד אותי. מותר לי לבקש ממך שתספרי לי מעט על עצמך? (גיל, "מחלה", וכו') את אינך חייבת. אך אשמח לדעת קצת על מי שאיתו אני מתכתבת. ושוב תודה וערב טוב!

לחביבה היקרה אנו בטוחה שעוד רבים כמוך הרגישו ברגעים של יאוש שלא בא להם לחיות יותר. אין ספק, דיכאון הוא מצב רגשי קשה ולעתים קשה מנשוא. את עברת טראומה קשה שכרגע את לא יודעת עדיין כיצד להתמודד איתה. אבל את חייבת להאמין שעם הזמן יהיו לך חיים יותר טובים מעכשיו ואת תיזכרי ברגעים הקשים ותתגאי בעצמך על כך שהצלחת לעבור את זה וזכית בימים טובים יותר. אנא ממך פני למישהו לעזרה מידית (לפסיכולוג/פסיכיאטר שלך שמטפל בך, /ער"ן/אדם קרוב אליך) על מנת לפרוק את התחושה קשה ואת תראי שיוקל לך וגם תתחילי לחשוב רציונלי יותר. מנסיון, כשמדברים עם אנשים, זוית הראיה משתנה. אני מקווה שלא תעשי את מה שתיכננת ואם תרצי לדבר, כולנו כאן בשבילך. נטלי

כן, בא לי לבכות. למה? כי מישהי חמודה כתבה לי שכולכם כאן בשבילי. אני מרגישה שסוף סוף הגעתי למקום הנכון, שסוף סוף יש לי עכשיו עם מי לדבר. תודה לכולכם!

החיים הם דבר מאד יקר ולהעניש את עצמך בגלל שטויות של אחרים זה חבל מאד . אם יש לך אפשרות לפנות לרופא המשפחה או למישהו ברדיו כמו יוסי סיאס אשר יכולים לעזור לך לצאת מהמצב שלך. אנא נסי כי החיים באמת יפים כאשר מוצאים עזרה.

חביבה שלום הודעתך מעוררת דאגה רבה אצלי ואצל משתתפי הפורום האחרים. למרות המסר השחור והפסימי שאת מעבירה אני מרגיש מאחורי הדברים ואולי מעצם העובדה שהחלטת לכתוב את ההודעה בפורום שיש בך גם רצון עז למצוא את האור בקצה המנהרה ושיהיה מישהו שיצליח להראות לך אותו. אני מעריך שאת היית בטיפול כזה או אחר אבל אני רוצה להציע לך בפנות בדחיפות לטיפול פסיכולוגי ולא לנקוט בפעולות שעלולות לגרום לך נזק גופני חמור ונכות. המוות נראה אולי מקום רגוע אבל רוב האנשים שמבקשים למות לא מבקשים זאת באמת, הם רוצים רוגע ושקט ואין ספק שאת אלו אפשר גם להשיג בחיים עצמם. במצב חרום אנא היכנסי למונית ופשוט פני לחדר מיון. כמו כן אפשר ליצור קשר עם קו המצוקה של ער"ן 24 שעות ביממה: http://www.1201.org.il/pages_main.asp?id=101 שמרי על עצמך בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך להודעה שלי! עכשיו אני מרגישה כבר יותר טוב, בזכות האנשים כאן בפורום שדואגים ושאיכפת להם. הייתי מאושפזת באברבנאל בבת ים במשך 3 חודשים וקצת. השתחררתי לפני 4 חודשים. היתה לי שם מטפלת מקסימה ואז כשהשתחררתי המשכתי חודשיים טיפול אצלה, מעקב, ואחר כל הייתי אצל פסיכיאטרית מגעילה ולא נחמדה בנס ציונה. כיון שאני בת 18 עוד שבוע אני עוברת לטיפול בתחנה לבריאות הנפש בירושלים. אני מקווה ששם יהיה לי מטפל נחמד. מותר לפסיכיאטרית לענות לפלאפון שלה ולדבר כמה דקות באמצע השיחה איתי? אם כן אז הפסיכולוגיה היא דבר מעוות! הרי מטרת הטיפול היא לעזור לנו אז אם אנחנו לא מספיק חשובים למטפל שלנו עד כדי כך שהוא יושב ומשוחח בפלאפון שלו ולא מתייחס אלינו ברצינות אז זה לא יעזור שנהיה בטיפול. אנחנו צריכים להרגיש שרוצים לעזור לנו ושאיכפת להם מאיתנו. המטפלת שלי בבת ים היתה מכבה את הפלאפון שלה ומנתקת את הטלפון הפנימי של המחלקה בתחילת כל שיחה איתי. ואם שכחה בטעות והטלפון/הפלאפון צילצלן באמצע השיחה היא לא ענתה, היא ניתקה את הטלפון. בקיצור, תודה רבה לך על היחס שנתת לי. יום טוב לך!

חביבה היקרה לפני כחצי שנה הייתי במצב שלך .הכל היה נראה לי מדכא... אמנם לא הגעתי למצב של אישפוז אבל המצב היה גרוע בהחלט גם אני חשבתי שאין לי סיכוי בעולם אני כותבת לך היום אחרי שעברתי טיפול כדי להראות לך שאפשר לצאת ממצבים כאלה והחיים כן יכולים להיות יפים עם קצת עבודה אני כ"כ מבינה למצבך כי גם אני הייתי שם ואני מקווה שתתפסי את האומץ ותחליטי להתמודד עם החיים, לקבל טיפול ובסוף לנצח!!! אני מאחלת לך שתהיי חזקה אשמח לשמוע ממך בהמשך חפציבה