חרדה לאחר מחלה ממושכת

שלום רב שמי ערן ואני בן 27 , במהלך השנתיים האחרונות סבלתי ממחלה גופנית די קשה ועברתי טיפולים די קשים וסבל לא קטן. לפני המחלה הייתי מאוד פעיל גם בעבודה וגם בתור סטודנט אך מחלה זו כאילו ועצרה את חיי!!!!!! היום לאחר שהבראתי מהמחלה איני מסוגל לחזור לחיים תקינים ונורמליים, כלומר איני מסוגל לחזור ללמוד ואף איני מסוגל לחזור לעבוד ולתפקד כאדם נורמלי. אני מסתגר כמעט כל היום בבית מבלי לחזור לחלק קטן מהפעיליות שעשיתי פעם והייתי מאוד פעיל כאמור. לפי דעתי איני מסוגל לתפקד בגלל חרדות קשות שפוקדות אותי בכל פעם שאני מנסה לעשות משהו ולו הקטן ביותר. חרדות אלה מתבטאות בהרגשה גופנית רעה מאוד (בחילות הקאות חולשה ועייפות). פניתי למרפאה לבריאות הנפש במקום מגורי ואני מטופל מזה כשבועיים בסרוקסט, אך אין כל הקלה במצבי. שאלתי היא מה ניתן לעשות במקרה זה??? האם תרופה זו היא מתאימה למצב זה ואם כן תוך כמה זמן היא מתחילה לפעול??? האם יש תרופות אחרות ואולי טובות יותר לטיפול במצב זה??? יש לציין שאף נפגשתי עם פסיכולוגית אך היא לא עזרה לי. אנא עיזרו לי לפתור מצב ביש זה מכיוון שאין דבר שאני רוצה יותר מאשר לחזור לאורח חיים נורמלי. תודה

לערן, שלום מתוך הדברים שאתה כותב ברור שמאד קשה לך. אתה סובל ורוצה לחזור מהר כל האפשר לחיים שהיו לך לפני המחלה. לצערנו, קורים משברים בחיים כמו המחלה שעברת והתגובה הרגשית הקשה למחלה. אתה חייב לתת יותר זמן לטיפול התרופתי ולטיפול הפסיכולוגי. שבועיים הם זמן קצר מדי לדעת אם התרופה יעילה עבורך. סרוקסט היא תרופה יעילה. אני מציע לך לא להתייאש ולהיות בקשר עם הפסיכיאטר כדי שיוכל לשקול אם להמשיך בסרוקסט או לנסות טיפול תרופתי אחר. לגבי הטיפול הפסיכולוגי - חשוב שתדע שטיפול פסיכולוגי לוקח זמן. הפסיכולוג לא יכול להוציא אותך מהמצב במהירות שהיית רוצה. מדובר בעבודה קשה שיכולה בהחלט לעזור לך. תתעזר בסבלנות ותמשיך בטיפולים. בברכה, אמיר

ערן שלום, אני רוצה קודם כל לברך אותך על ההחלמה. לפי המשתמע מדבריך מדובר במחלה לא קלה, אך שהצלחת להחלים ממנה. מזל טוב! עכשיו לנושא החרדה: כשיש לנו בחיים מצב משברי, זה מחייב אותנו לאגור ולשמור את כל כוחותינו הנפשיים והפיזיים לצורך מטרה מסויימת (מחלה, פציעה, אסון במשפחה, חוית איום או מלחמה וכו') שבדרך כלל היא השרדות ברמות שונות. ברגע שהמצב המשברי נפסק ועלינו לחזור לתפקוד נורמלי פעמים רבות אנו מגלים כי הדבר אינו אפשרי. יש תחושת ריקנות גדולה, הידלדלות הכוחות שקודם לכן היו כל הזמן ב"היכון", חולשה, דיכאון ופחד גדול מ"מה יהיה עכשיו, צריך לחזור לשיגרה". אך מה זאת אותה שיגרה? האם שיגרה בעיניך היא החיים שהיו לך לפני המחלה? האם מה שאחרים מצפים ממך לעשות? האם מה שאתה היית מצפה מעצמך לעשות כשתנצח את מחלתך? האם חשבת שברגע שתגמור להילחם במחלה תוכל בשנייה אחת לחזור לפול טיים ג'וב? בעיני, תחושת החרדה שאתה חש הינה תגובה נורמטיבית בהחלט. אפשר לומר שלמשך שנתיים יצאת ממעגל השיגרה, ואתה מצפה שתוך זמן קצר תוכל לחזור לכך. זו ציפיה קצת גבוהה מדיי, לא מתחשבת בעצמך, בצרכים הנפשיים ואולי גם הפיזיים שלך. סיפרת שהיית אצל פסיכולוגית והיא לא עזרה לך. לא כתבת כמה זמן היית אצלה. האם נתת לה מספיק זמן כדי לנסות לעזור לך? או אולי ציפיתי ממנה שתפעל לפי הציפיות שלך מעצמך של אחרי שנתיים של מחלה לקום וביום אחד לחזור לשיגרה? האם נתת גם לה זמן קצוב וקצר לעזור לך? אני מצטערת אם אני נשמעת צינית או תוקפנית מדיי, אך יש לי תחושה שאתה לא מרשה לעצמך, לא נותן לעצמך לקום לאט לאט, לבחון מה השתנה בשנתיים האחרונות, לאזור כוחות, להתחזק, ורק כשתחוש טוב וחזק יותר, כבר תדע שזה הזמן לפרוץ קדימה. זה נשמע קצת קלישאה, אבל זה באמת עובד. בנוסף, לגבי הסרוקסט: לפי מיטב ידיעתי הכדור משפיע רק לאחר כשלושה שבועות ולפעמים זה אפילו לוקח יותר זמן. הנה שוב אתה לא נותן לעצמך זמן. שב, תנוח, קח כוס קפה, תשב ליד הים, תתמלא באנרגיות, תשאף באפך את רוח היוד הנושבת מן הים, תן לעצמך להנות מהחיים שהרווחת, אל תנסה לבלוע את כל העולם מחדש תוך שניה. העולם פה, וישאר פה עוד הרבה זמן (אני מקווה). הוא מחכה לך...אבל עליך לשמור על עצמך, לדעת מהם יכולותיך, ולתת לעצמך להיות עוד קצת חלש, עוד קצת עייף, עוד קצת...זמן. טלי פרידמן