סיום טיפול

שלום, התחלתי טיפול פסיכולוגי עקב תלישת שיער אצל ביתי הקטנה בת שנתיים. תוך כדי הטיפול התברר שזה היה טריגר לזכרונות על התעללות ריגשית בילדות והזנחה(לפי דברי המטפלת). יש לי זכרונות קטועים בלבד מהילדות הכוללים פגיעה עצמית של אימא ופחד נוראי שלי. היום אני מרגישה כמו ילדה קטני מול המטפלת. אני אוהבת אותה כועסת עליה מתגעגעת אליה ומאוד מועסקת מהפגישות איתה במהלך השבוע. שאלתי: איך אני אדע שהגיעה הזמן להפסיק את הטיפול?

ככל הנראה זה יקרה כשתרגישי שהביטחון העצמי שלך חוזר אליך, שאת שלמה עם עצמך וכשהיחס שלך למטפלת יהיה כאדם בוגר ולא כילדה קטנה. או בקיצור כשהפגישות איתה יפסיקו להעסיק אותך בצורה מוגזמת ויקבלו פרופורציה.

היא לא הייתה מגיעה למצב שבו היא חשה כילדה קטנה, אם היא לא הייתה מתחילה את הטיפול. היא תצא מזה אם היא תפסיק את הטיפול. זו לא חוכמה לשדל מטופלת לדבר על הילדות וליחס לדברים שם חשיבות, ואחר כך לטעון שהיחס שלה הוא לא בוגר, אלא כמו של ילדה.

מטופלת, בשלב שתרגישי שאת מסוגלת להתמודד בכוחות עצמך עם החיים (כולל העבר), תוכלי לחשוב על סיום הטיפול. בכל מקרה, זוהי החלטה שאומנם תהיה שלך, אך כדאי לדון בנושא עם המטפלת; לבדוק איתה למה דווקא עכשיו עולה אצלך השאלה על סיום הטיפול? האם זה בגלל הדברים שכתבת (הרגשתך מול המטפלת וכו')?

לא ראיתי שהמטופלת טענה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם החיים בעצמה. להפך, היא נישאה, הביאה ילדה לעולם, והיא בעיקר מדברת על דברים שהיא זוכרת/לא זוכרת בגיל מאד קדום אצלה, ושמדברי המטפלת שלה, זה "טריגר" (ממש מילת קסם) טיפול יכול להנציח מסכנות, לעורר בעיות חדשות שלא היו, לגרום לכך שהמטופל יפסיק להאמין בעצמו וביכולת שלו להתמודד בעצמו. אם לא מרגישים שחייבים, אז אין צורך לדעתי.

מטופלת, מציע לך לסיים את הטיפול כמה שיותר מהר. תסיימי לפני שתשרפי סכומי כסף שאין לך ואשר היו יכולים לשמש אותך לדברים חיוביים אחרים. תסיימי לפני שתיכעסי עליה עוד יותר ותהיי עוד יותר מתוסכלת. תסיימי לפני שתגלי על בשרך אם את מאותם אלו שהטיפול עוזר להם קצת, או שאת דווקא מאלו שהטיפול הזיק להם הרבה. תסיימי לפני שהטיפול ינציח "מסכנות" חדשה שלא הייתה בך לפני שניגשת לטיפול. תסיימי לפני שהמטפלת שלך תטיף לך כי את מתנהגת ממש כמו ילדה קטנה בעוד שהיא עודדה אותך בדיוק לזה.

ראשית, תודה על התגובות. זה פתח לי אפשרות להסתכל בדרכים נוספות על הטיפול. האם התגובות שלכם הן מתוך ניסיון בטיפול פסיכולוגי? האם אתם מכירים ספר או מאמר שמתאר את מהלך הטיפול ומה שאני עוברת? כרגע אני די מבולבלת.

אצלי, באופן אישי, התגובה נובעת מתוך ניסיון בטיפול פסיכולוגי. אבל הסביות שהביאו אותי לטיפול שונות משלך, וכן הדברים שעלו בתוך הטיפול, כך שאני יכולה לענות לך רק באופן כללי. יש המון ספרים בנושא הטיפול הפסיכולוגי ככלל, ואני משערת שיש גם ספרים שעוסקים בנושא שהעלית. המלצה - גם אם את מוצאת ספר כזה וקוראת אותו, תשאירי מקום לראש פתוח ולאינטואיציה, משום שמרבית הספרים, כולל אלה שמדברים על מקרים ספציפיים, לא יתאימו לך כמו כפפה ליד. הבלבול שלך מובן והגיוני; שתפי את הפסיכולוגית שלך בכל מה שעובר עלייך ובמה שקורה איתך.

את בעצם מתארת מצב שבו פנית לטיפול כדי לעזור לביתך, הצלחת להבין את הגורמים להתנהגותה, ואז בעצם "עברת" לטפל בעצמך. מקווה שאני מתארת נכון את המצב. לדעתי, קודם כל , המטרה לשמה באת לטיפול כנראה הושגה. (אם כי לא פירטת, האם התובנות שרכשת לגבי ביתך סייעו להפסקת התנהגותה?). בינתיים נכנסת לטיפול אישי, ולא ברור לי אם התכוונת לכך, וכרגע את כבר עמוק בו. את עושה העברה רגשית כלפי המטפלת, משליכה עליה רגשות של דמות הורית, כמו שזה בכל טיפול "טוב". "כמו שצריך" , כמו שכתוב בספרים... האם עצרת לרגע לחשוב האם את מלכתחילה היית מעוניינת בכל התהליך הזה? משום שהמטרה שעבורה הגעת לטיפול הרי הייתה שונה, מלכתחילה. אני אישית נוטה להסכים עם קטליזטור ועם שרון, מטפל ברוב המקרים לא יאמר לך שהגיעה העת לסיים את הטיפול. (בכל זאת, הוא מתפרנס ממך). זה די נדיר לדעתי , למצוא הוגנות כזאת. זה גם אנושי, שאדם לא יוותר כך בקלות על מקור הכנסה. ואם תעלי בפני המטפלת רצון זה שלך תמצאי מייד כמה עוד הרבה נושאים יש לכם לדבר עליהם....זה endless story לדעתי את צריכה לחשוב עם עצמך האם את מעוניינת בכל המסע הזה פנימה אל תוך עצמך. מדברים על התועלות שבטיפול פסיכולוגי, אז זו באמת הזדמנות להעלות את הסכנות הטמונות בו- של פיתוח תלות , של הפיכתו למרכז החיים, של אי היכולת להשתחרר ממנו. כפי שאת כותבת את משקיעה בו ועסוקה בו המון במהלך השבוע, לפני שהטיפול משתלט עלייך, השתלטי את על הדברים, עיצרי וחישבי מה באמת את רוצה, מה באמת מתאים לך. הטיפול הוא פעמים רבות מוסיף מחלה נוספת, ממש כך, תלות, ייתכן שאת נכנסת כאן לסיפור שלא קל לך יהיה לצאת ממנו לפעמים אגב , מצאו, שדווקא הדחקה של הדברים עוזרת לאדם להתמודד בחייו יותר טוב. (הייתה על כך כתבה בהארץ לפני מספר חודשים). את מפתחת מעורבות רגשית, ואוליי- רק אוליי- זה הזמן לעצור. לעצור ולשאול את עצמך, האם רצית בזה בכלל, האם את מעוניינת בתהליך הזה. כל עוד את מתפקדת לא תמיד יש סיבה לפתוח פצעים , ליצור מוגלה, ולחטט בה. זה לא הכרחי. אגב, שלא תהיי מופתעת,- את עלולה לגלות דבר נוסף,- מטפלים, לא אוהבים , ממש לא יכולים לשאת, את המחשבה שעוזבים אותם. ונהיים נורא לא סימפטיים, כשזה קורה. ממש אנטיפאטיים. פשוט שתהיי מוכנה לכך.- מן תופעה לא ככ נעימה, שקיימת וחוזרת וחוזרת על עצמה. ולשאלתך מתוך מה נכתבים הדברים- אזי, מתוך נסיון רב. רב מאוד. לכי על פי תחושות הבטן שלך, לדעתי אם את מעלה את השאלה, כנראה שיש אפשרות שהגיע הזמן לעזוב. לגבי ספרים על טיפול, יש בשפע, אם תוכלי לפרט יותר במה את מעוניינת, אנסה לסייע. שלך טלי

תודה רבה לכולכם. נהנתי לקרוא את כל התגובות. אני כ"כ מושפעת מהמטפלת ששמחתי לפתוח קצת את העניים וללמוד מנסיונכם. כרגע אני לא יכולה להפסיק אבל אני ערה לבעיתיות של לקחת החלטה כזו.