ל- HERA

הי HERA מקווה שאת זוכרת אותי מפורום תמיכה הדדית. מצאתי שאת עונה כאן באופן מקצועי לאנשים עם בעיות ורציתי להתייעץ איתך. להזכירך, אני זאת שעברתי לידה מוקדמת בסוף חודש חמישי עקב החרדה הקשה שהייתי נתונה בה. היום אני קרוב לחודשיים אחרי הטראומה ומטופלת בנוגדי דיכאון. אני מאוד חוששת שפיתחתי חרדה חדשה שהיא חרדה מהריון, לאור מה שקרה לי. התייעצתי עם הפסיכיאטר והוא טען שטיפול תרופתי (אם כי לא רק) יכול לסייע לנטרל פחדים שאלתי היא - האם נכונה השערה שכזאת? האם תרופות יש בהן בכדי לשנות מנגנונים רגשיים ו/או דפוסי התנהגות ?? שמעתי על אנשים שטענו שהכדורים הפכו אותם לאופטימיים יותר, חברותיים ופחות פחדנים. האם זה באמת קורה? וכם כן, האם ההשפעה היא בטווח השימוש בתרופות או שגם לאחר ההפסקה ?? תודה מראש !!!!!!!!!!!!!

תרופות לא משנות מנגנונים או דפוסים והשפעתן היא למשך תקופת הילקחן בלבד!! בדוק!! לאחר מכן הכל חוזר לסורו. את זה אני יכולה לספר לך מניסיוני הלא מועט ,, לצערי. הן בהחלט מפחיתות חרדה, הרי לכך הן נועדו ואת זאת הן עושות הן מקנות תחושה של יתר ביטחון, התעוזה גדלה, וגם שינוי במצב רוח. אולם האישיות לא משתנה, ואין שינוי יסודי במנגנונים העניין הוא לעבוד על עצמך במקביל בטיפול או בכל צורה אחרת, ואז עם הזמן תוכלי להיפטר מהצורך להישען על התרופות, וכשתפסיקי איתן אכן תמצאי שדברים ישתנו אולם אם לא ניצלת את התקופה של לקיחת התרופות כדי לעבוד על עצמך ולהשתפר, תמצאי כי הכל נשאר כשהיה ושום דבר לא השתנה בבסיס. אני מוכרחה להזכיר לך כאן את הטענה של ד"ר הידש שכן ישנם כיום מחקרים שמדברים על שינוי מסויים שנשאר גם לאחר תקופת לקיחת התרופות. מניסיוני לא ידוע לי על כך.

כן, בטח שאני זוכרת אותך. אני לא חושבת שאני עונה כאן באופן מקצועי... בשביל זה זה צריך ללמוד כמה וכמה שנים. טיפול תרופתי מהווה בד"כ "משענת" ולא טיפול שפותר את הבעיה (כמו אנטיביוטיקה); לרוב טיפול תרופתי נעשה במשולב עם שיחות, משום שהתרופות מאפשרות לדבר על דברים (מפחיתות מתח, לחץ, חרדה וכו'). כך שתרופות למעשה לא משנות דפוסי חשיבה לצמיתות, אלא רק לתקופה שלוקחים אותן. וזו הבעיה עם תרופות פסיכיאטריות בהרבה מקרים: א) מתפתחת תלות פסיכולוגית. ב) כדי לשמור על התוצאות (בעיקר במקרים של פסיכוזות - וזה לא! המקרה שלך) צריך לקחת אותן כל החיים (או עד שלמדע יהיה פתרון אחר). אני מאמינה לאנשים שטענו, שהכדורים שיפרו להם את מצב הרוח. השאלה היא, האם הם היו גם בטיפול פסיכודינמי באותו זמן? האם הם בדקו את מצב הרוח בלי התרופות? בקיצור - תרופות, בכדי שתשפענה בדרך הטובה ביותר, צריכות להיות מלוות בשיחות. מקווה שעניתי לך, פחות או יותר, על מה שרצית לדעת. וחוץ מזה - מה שלומך? איך את מתקדמת באופן כללי?

הי הרה - תודה לך על התשובה. הבנתי גם מנילי (חברתי שענתה לי קודם) שהתרופות מסייעות לשיפור המצב רק בתקופה שנוטלים אותן. התלות הפסיכולוגית כנראה שגורמת להרבה אנשים לא לנסות ולבדוק אם הם יכולים ללכת בלי ה"קביים". מפה כנראה הטענה הרווחת שקיימת סכנת התמכרות או הסתגלות או איך שיקראו לזה. בכל אופן, אני בשיחות עדיין כמובן. אין התקדמות של ממש אלא יותר נבירה וחזרה על מה שקרה לי ולמה זה קרה וכו. כתבת שאני לא במצב פסיכוטי אך אני לא בטוחה. לפחות הדוד שלי שהוא פסיכולוג קליני טען (לפני שבועיים בערך) שאני בפוסט-פסיכוזה. הפסיכיאטר איבחן שאני בדיכאון קליני ועדיין בחרדה, אם כי פחות מאשר בתקופת ההריון. כך שאני לא יודעת להגדיר בוודאות היכן אני נמצאת היום. ולשאלתך החשובה - "מה שלומי". זוכרת שכתבת לי ש"הצלתי את עצמי" ?? אני מקווה שאת זוכרת. ובכן, רציתי לעדכן אותך שזה לא בדיוק מה שקרה כי מאז הפסקת ההריון אני סובלת שבעתיים. המצב הנפשי שלי היה ועדיין גרוע. דיכאון קשה, התקפי חרדה, עילפון, איבוד חלקי של הזיכרון, עירפול חושים, רגשות צער וכאב קשים מנשוא. הפעולה שננקטה בהחלט לא שיפרה את מצבי אלא להיפך. התדרדרתי לתהום שלא הכרתי במהלך ההריון. תאמיני לי. עכשיו גם ניגזר עלי לחיות עם הכימיקלים האלה לתקופה בלתי מוגבלת. אולי שנה, אולי שנתיים. לא ידוע. כך שמאז ועד היום אני לא מתקדמת, הלכתי אחורה ועכשיו עושים ניסיונות להחזיר אותי לקו האפס. יקח זמן. למרות שגם את חושבת שהזמן לא תמיד מרפה את הפצעים.. כך גם אני מרגישה. מה שלומך את? מזמן לא ביקרתי בתמיכה הדדית. את עדיין שם? בברכה, גילי.

אני רוצה להוסיף שיש שתי גישות הגישה האחת על פיה באמת התרופות מקלות על הטיפול השיחתי, מאפשרות יתר פתיחות וכו' כפי שנאמר אולם קיימת גישה נוספת על פיה נהפוך הוא, התרופות דווקא מקשות על הטיפול ומחזקות את ההתנגדות, זה גם הגיוני כי אם את חשה יותר טוב יש לך פחות מוטיבאציה להשתנות! יש פסיכולוגים שממש מתנגדים לכן ללקיחת תרופות במשך הטיפול.