התעללות

שלום ברצוני לקבל עצה כיצד לנהוג ולכן אני יתן קצת הקדמה אנחנו בבית 4 אחים כאשר היום מלבד האחרון כולם מחוץ לבית אני זוכרת שמאז היותי קטנה סבלתי מיחסה של אמי כאשר חלק מהדברים (לאותו הזמן ) ניראו טבעים וכילדה לא היה לי כוח להתנגד להם. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד פחדתי מאימי לדוגמא: כאשר היתי הולכת איתה לקניות כילדה בת 8 או 9 לא היה לי אומץ לבקש ממנה שתקנה לי משהוא רק אם היא היתה שואלת את רוצה סוכריה עדין לא היה לי אומץ להגיד לה כן והיתי שואלת האם גם היא רוצה ורק אם היא היתה קונה היתי לוקחת. בבית היה ארון עם ממתקים אבל היה אסור לגעת בו רק אם היא נותנת אני זוכרת שהיתי מתגנבת לשם בלילה ולוקחת מבלי שאיש יראה אותי ואוכלת מתחת לשמיכה. אם היא היתה קונה בגד כמובן לפי טעמה והמידה לא היתה טובה היא היתה כועסת ועושה השואה בין איך שאני או אחי נראים לבין איך שהיא היתה בגילנו והכל ישב עליה טוב (אף אחד מאחי אינו שמן) אני זוכרת שתמיד שמרתי על ילדים קטנים וכך בעצם היה לי דמי כיס מבלי לבקש ממנה כלום אבל אם היא היתה קונה לי דברים היא תמיד דאגה שאני ישלם לה עליהם. אני זוכרת שהיתי בוכה הרבה וכאשר היא היתה מצטערת על המעשה שלה היא היתה מנסה להתפיס על ידי נתינה של כסף ואני לא רציתי ממנה כלום. גם היום כאשר אני אם ל-2 ילדים ומנהלת חיים משלי אני מרגישה שהיא עדין שולטת בחיים שלי תמיד היה השואות בין כמה ילדים של השכנים מוכשרים וחכמים . גם כאשר הייתי בגיל העשרים וקצת היה לחץ להתחתן ולפעמים אני חושבת שבחרתי בבין זוג רק בשביל לצאת מהבית דבר שהתברר כשגיאה והיום אני גרושה וגם לגבי זה יש האשמה כלפיה אני יודעת שרק אני אחראית למעשי אך כאשר יש לחץ עושים גם שטויות בגיל 20 עדין אין לך שיפוט טוב אני בטוחה שאם היו נותנים לי את הזמן הדרוש לי לא היתי מתחתנת איתו. גם בין האחים תמיד יש השואות יש ביחס שלה פרגון לאח אחד שתמיד בא על חשבון השני כלומר אם היא מחמיאה לאחד השני תמיד נפגע מבלי שהיא שמה לב עד גיל מאוד מאוחר לא היה לי אומץ לעמוד נגדה באיזה שהוא שלב אני לא בדיוק זוכרת מתי היה לי אומץ לענות לה אני היום גרושה ואם לשני ילדים אחד בין 10 והשני בין 13 אני עובדת הרבה שעות מחוץ לבית ולכן מאז שילדי קטנים אחרי הגן או בית הספר הם היו הולכים להורי ההורים מאד אוהבים אותם וגם הילדים אך גם היום כאשר אני בת 38 אני מרגישה ששולטים בי לדוגמא אם באים לבקר בשבת ואני לא ירחוץ כלים אז היא מתחילה לקטר שהיא עובדת קשה ואף אחד לא עוזר לה אם אני ישאר בבית ולא יבוא הרבה זמן לשבת היא מאוד מתרגזת אני רוצה לנהל את חיי אך מרגישה תמיד שצריך לרצות אותה אם ניסע למלון ולא נשאל אותה האם היא רוצה לבוא היא נעלבת מצד שני לפעמים גם אני רוצה להיות עם חברי ולא תמיד בא לי להיות עם אמא שלי. בילדותי חטפתי ממנה הרבה מכות ואני עד היום לא יכולה לסלוח לה על זה לכן אני זוכרת כאשר היתי בת 14 נשבעתי שאני לא ירים על ילד שלי יד בחיים כאשר נולדו ילדי לא הבנתי את אמי איך אמא יכולה להרביץ לילד . כאשר מדברים על אלימות ואני אומרת מה את פתאום מתפלאת הרי גם את הירבצת לנו היא אומרת שפעם ככה חינכו ילדים וככה היא חינכה אותנו. אני חושבת שנשארו בי סימני התעללות (יותר נפשי ולא פיזי)מאז אני היום נורא פגיעה ויכולה להתיחס לכל מילה הכי קטנה שיגידו לי גם בעבודה וגם בבית ואני מרגישה שזה נורא פוגע בי. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בוכה מכל מיני הערות שהיא מעירה לי גם היום כאילו אני אמא פחות טובה ואחי . ואחי מטפלים בילדיהם יותר טוב האם עלי לנתק את הקשר איתה כמו שצינתי היא לוקחת את ילדי לחוגים והם חוזרים אליה אחרי בית הספר ודי קשורים אליה. אני מלאת כעסים אליה איך מתמודדים אם זה יש ימים שאני אומרת לעצמי תעזבי את העבר ותחיי את העתיד אך כל מלה שלה שלא במקום מחזירה אותי תמיד אחורה. לעצתך תודה יעל

יעל שלום את עושה כעת חשבון נפש עם עצמך ועם אמך, ואני מציע בשלב ראשון לא לעבור למעשים אלא להישאר עדיין במחשבות. נשמע שעברת הרבה בחיים וכעת זו מעין תקופת ביניים ובהחלט זמן מתאים לשנות את הדפוסים עליהם את מספרת. אני לא בטוח שהניתוק הפיזי מאמך הוא מה שאת צריכה, לפחות עדיין לא. הדברים שאת מתארת מתאימים לטיפול פסיכולוגי, ואני לא בטוח שרק נושא אמך תהיה על הפרק, למרות שהוא כנראה מרכזי וחשוב. כל עוד את לא עושה תהליך נפשי עם כל זכרונות העבר הם ישארו בלתי מעובדים בתוכך וישפיעו על חייך, עם או בלי הקשר עם אמך. בברכה ד"ר אורן קפלן