האם נכון לנהוג כך?

שלום רב, לפני כ- 4 חודשים אימי הלכה לעולמה. בשנתיים האחרונות היא נלחמה בסרטן וגם סבלה ממחלת ריאות (זה מה שביא למותה, הריאות)...בכל אופן...אבי לקח אותה תמיד לביה"ח בממוצע הם פעם בשבוע בילו בביה"ח. לביקור רופא זה או אחר. אני מציינת זאת כי אני אישית מרגישה שזה קשור. אבי בעצמו חלה ב- 1988 בסרטן ולשמחתנו הוא החלים והוכרז כבריא כי זה היה סוג של סרטן שניתן להפטר ממנו מבלי שהוא ישוב. מאז אבל הוא בביקורת של אחת לשנה. (רק כדי להיות על הצד הבטוח). מטפל בו אותו רופא שטיפל באימי. בעקבות בריאותה הכושלת של אימי, אבי לא טרח ללכת לביקורת (האמת שגם אמא תמיד היתה זאת שדוחפת וקובעת לו תור)...עכשיו אני ואחי פנינו אליו וביקשנו ממנו שייבדק, כי בכל אופן הוא לא כל כך צעיר (בן 65) והוא סוכרתי אז צריך לעשות בדיקות שגרתיות לראות שהכל בסדר אצלו. אבל הוא לא רוצה. שאלתי אותו אם זה בגלל שהוא יצטרך ללכת לבד ואמרתי לו שהוא לא צריך כי אחד מאיתנו יכולים ללכת איתו והוא אמר, לא שזה לא הבעיה שהוא פשוט לא רוצה ללכת. לי נראה שצריך לתת לא זמן. כי זה בטח לא כזה סימפטי בשבילו כרגע, על אף שאמא הלכה לעולמה בבית ולא בבית החולים. העניין הוא שזה כבר שנתיים מאז שנבדק. אחי לעומת זאת טוען שהוא כנראה לא רוצה להבדק כי הוא בטח לא רוצה שיגלו אם משהו לא בסדר...מתוך הגישה שהוא יעדיף להצטרף לאימי. אני לא מאמינה לזאת אבל אי אפשר לדעת מה עובר עליו. בכל אופן האם זה יהיה נכון לפנות אליו בצורה ישירה ולשאול אותו עם זה מה שעומד מאחורי זה? להגיד לו שזה מה שאחי חושב ושאני מאוד מקווה שלא, כי אנחנו עדיין צריכים אותו וכי גם הנכד החדש שלו צריך אותו. אני מאוד מפחדת / דואגת לבריאותו מכיוון שאני יודעת שעצב יכול להביא תחלואות רבות, והורי היו נשואים כמעט 36 שנה ואני יודעת שההתמודדות עם חסרונה קשה מאוד גם אם זה לא נראה על פני השטח. שלך, אורלי

אורלי שלום אולי לא צריך אפילו להיכנס איתו לסיבות שלו לאי הפניה לטיפול. הסבירי לו בצורה רגישה וישירה שאת מודאגת ושעכשיו אחרי שאמך נפטרה את לחוצה עוד יותר לבריאותו ולכן את מבקשת שילך להיבדק בשבילך, גם אם הוא חושב שאינו זקוק. כך את משאירה את החרדות שלו מהבדיקה מחוץ לסיפור ומגייסת אותו לעשות אותה בכל זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן