תחושת כשלון

שלום רב, שמי לילך, אני בת 25 , נשואה שנה וחצי, בעלת תואר ראשון בספרות ובהוראה. עפ"י דעתם של הסובבים אותי, אני בחורה אינטיליגנטית, נבונה, חכמה, בעלת יוזמה. אבל... אני מעין שונאת את עצמי! אני מרגישה שיש לי אופי מגוחך, שכולם חושבים שאני מוזרה, אני לא מצליחה להתקדם במקום העבודה שלי (לא עובדת בתחום החינוך, אלא במפעל, בתחום הביקורת). מנהל המפעל הבטיח לי קידום ולא קיים, אמר שיש לי דרך מחשבה של ילדה והוא לא הספיק אפילו לנהל עמי שיחה בוגרת. עם זאת, הבעיה העיקרית היא שאני נורא עצבנית בשנתיים האחרונות. בעלי שם לב לשינוי שחל אצלי. הוא אומר שפעם הייתי רגועה ושלווה. היום אני מתעצבנת עליו בגלל דברים כל כך קטנים, הוא אפילו לא אשם! אני מאד רוצה לדעת מה לא בסדר בי שמונע ממני קידום בעבודה והייתי רוצה שתשתפו אותי במחשבותיכם: כיצד לשפר את הזוגיות שלי עם בעלי. אני כבר לא רואה אור בקצה המנהרה. תודה

היי לילך! אמנם אני לא מומחית, אך ניראה לי שהביטחון העצמי שלך נמוך, אני בטוחה שאת אדם נורמלי לחלוטין פשוט ליפעמים השיגרה שבחיינו גורמת לנו להיות לחוצים, מדוכאים וכד' ניראה לי שאת לא מרוצה מעבודתך בייחוד גם מפני שזה לא מתחום עיסוקך מה גם שמעבידך מתייחס אליך בזלזול, אולי בגלל זה את קצת מרגישה הרגשת תיסכול שמושלכת גם על יחסך עם בעלך. בכל אופן רציתי לספר לך שלא רק את מרגישה כך לכולנו ישנן תקופות שכאלה לעיתים קצרות ולעיתים ארוכות, תקופות בהם אנו מרגישים שלא אוהבים אותנו שמזלזלים בנו ושלא מעריכים אותנו, תקופות שבהם אנו מרגישים מתוסכלים ומדוכאים. עצתי אלייך (וזה גם מה שאני עושה בתקופות כאלו) היא פשוט לקחת פסק זמן, לצאת לחופשה, למצוא עיסוקים שמרגעים, לבלות הרבה עם בעלך וילדתך ולנסות דברים חדשים שקצת יוציאו אותך מהשיגרה. כמובן שלא יזיק גם להעמיד את מעבידך במקום ולהיות קצת אסרטיבית ולדרוש את מה שמגיע לך! אני גם למדתי שלפעמים צריך לדעת לפתוח את הפה ולעמוד על זכויותיי. הרבה הצלחה!

אפרת, שלום לך! אני מאד מודה לך שענית לי. הפזיכולוג של הפורום גם ענה לי אבל הוא יותר שאל אותי שאלות בחזרה מאשר סיפק לי תשובה. אני בהחלט אנסה לעשות את מה שאמרת. פשוט, עם הזמן, אני לומדת יותר ויותר על אנשים, על החיים ומתאכזבת מרגע לרגע. אני מרשה לעצמי לספר לך שאני ובעלי עברנו דירה לפני 3 חודשים והתחלנו את חיינו המשותפים יחד. הוא אומר שאני צריכה להיות מאושרת כי יש לנו דירה יפה, הוא אוהב אותי מאד, יש לי עבודה ויש לנו משפחה שאוהבת אותנו ועוזרת לנו בתחילת דרכנו, הלא קלה. אבל, אני במצב שנשמך כבר שנתיים לפחות: מתוסכלת, עצבנית, מדוכאת, כועסת וכו'. לא יודעת למה, לא יודעת כיצד הפכתי לכזו, לא הייתי כזאת נוראית... מאד קשה לי עם זה ואני בוכה המון. את קצת עודדת אותי. אני בהחלט אעסוק בדברים שאני אוהבת, אפגש יותר עם אנשים, עם חברותיי. תודה לך, מכל הלב, ושגם לך יהיה כל טוב והמון אושר ושמחה בחייך, לילך

לילך שלום האם תחושת השנאה העצמית וחוסר השקט שאת מתארת אלו דברים שמוכרים לך גם מן העבר הרחוק? לפי מה שאת מתארת בעלך חש בשינוי משמעותי לאחרונה. האם גם את סבורה כמוהו? במידה ואכן זה שינוי של החודשים האחרונים צריך לנסות ולהבין מה קורה לך. האם יש כאן תסכול מן העבודה? האם משהו שקשור ישירות לזוגיות ולנישואין הטריים? האם לתהליך פנימי אחר שאת עוברת? כמובן שיש שאלות רבות אותן צריך לברר. במידה ואת מרגישה שאיכות חייך נפגעת ואין מוצאת את קצה החוט בעצמך, יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן