חוסר שביעות רצון מעצמי

אני בת 27 בעלת תואר ראשון בתחום מדעי , לומדת כעת לימודי טראפיה ובעבר גם למדתי שנה מדעי המחשב. כפי שניתן להבין אני לא ממש יודעת לאן מועדות פני בתחום המקצועי ,כעת שהתחלתי ללמוד את לימודי הטראפיה ברור לי כי התחום הפסיכולוגי מאוד מדבר אלי ,יש לי הבחנות טובות (לטענת מכריי ) ,אך מצד שני אני מאוד רגישה וביקורתית כלפי עצמי ואולי גם כלפי אחרים (אף כי אני לא מראה זאת כלפי חוץ ) -דבר שיכול להקשות עלי לעבוד בתחום . כרגע אני חייה בתחושה שאני מאוכזבת מעצמי מאחר שתחום מקצועי עדיין לא מצאתי לעצמי כיוון ברור ,עבודה נאותה קשה למצוא מאחר שיש לי רק כיומיים בשבוע פנויים לעבודה ,כך שלעבוד בתחום המקצועי שלמדתי אין לי אפשרות וגם לא בתחום החינוך ולכן אני צריכה לעבוד בכל עבודה וזה משאיר בי תחושה של כישלון ...למה אני צריכה "לבזבז " את הזמן שלי בעבודות של "חברה אחרי צבא" אם התאמצתי כ"כ ויש לי תואר ואני בעלת השכלה ?! תחושת הכישלון גם נובעת מהעובדה שאני אומרת לעצמי שכדי להיות טובה במקצוע כלשהו ,צריך להתמחות בו ולצבור ניסיון ואני בנתיים רכשתי קצת ניסיון במחשבים ,קצת במדעים קצת בחינוך- התחושה הזאת כי אני מתפזרת ולא צוברת ניסיון בתחום אחד ומתפתחת איתו מאוד מחלישה אותי ומביאה אותי להרגיש כי אני מאכזבת את עצמי. אני רואה חברות שלי שסיימו משפטים והם עובדות בתחום כבר כמה שנים ומחזיקות את עצמן ואני אומרת לעצמי ,איך זה יכול להיות שאני ,לא מוכשרת פחות מהן (ואולי אף יותר ) עדיין צריכה לחפש את עצמי (על אף שאני לומדת מקצוע ומקווה לעבוד בו ) והכי גרוע להתמך עי הורי (שעושים זאת עם כל הלב, אך לטעמי בגילי הייתי צריכה להחזיק את עצמי קצת יותר ממה שאני עושה כרגע ) . אודה לכם אם תעזרו לי בסידור המחשבות ובתחושות המועקה ואולי אף תציאו הצעות פרקטיות ....

שלום גם אני כמוך עברתי תחומי לימוד מרגיש מבוזבז כישלון מאוכזב מעצמי , כי יש לי ציפיות גבוהות מעצמי וכישרונות רבים . אבל באופן מעשי כמעט ואין לי ממה לחיות . גם לא מרגיש הצלחה משמעותית מבחינה אקדמית או מקצועית . ובנוסף , אין לי ח?ב?ר?ה ולא הייתה לי אף פעם , אולי כי אני מרגיש כישלון . אין לי פתרון קסם בינתיים . כנראה שיש איזה משהו באישיות שלי שגורם לי לא להצליח וצריך למצוא אותו ולעבוד עליו . אני לא מומחה בפסיכולוגיה . גיליתי לגביי עצמי שאני מבזבז המון אנרגיות בכיוונים שלא מקדמים אותי אל המטרות שלי . ואני מפחד לפעמים לעשות צעדים נמרצים שאני צריך כדי להתקדם בחיים . נראה לי שצריך טיפול שורש פרטני כדי למצוא בעיות כאלה . בינתיים ממליץ לך למצוא זמן לחשיבה על כיוון וסדר עדיפויות בחיים שלך עם עצמך , אפילו חופשה . מעניין שאת מדברת רק על קריירה בהשוואה לאחרים . ולא על החיים האישיים והחברתיים שלך . יתכן שאת צריכה יותר להשקיע בתחום הזה כדי להיות מאושרת . בהצלחה .

אשמח מאוד גם להתיחסות של מנהל/ת הפורום. לעמית ,תודה על ההתיחסות, המשפט האחרון לגבי ההשקעה בחיים האישיים (הזוגיים ) היה מאוד קולע ,למרות התחושה שלי שצריך לבנות לעצמך חיים בלי קשר לבן הזוג וכאשר הוא מגיע מצליחים לשלב את החיים של שניכם ביחד -אך אולי שמגיע משהו כזה גם החיים המקצועיים משתפרים כי הכל קצת יותר טוב ....

שירי שלום בניגוד לחברותיך המשפטניות את בחרת בדרך יותר הטרוגנית ולמדת דברים מאוד שונים זה מזה. מטבע הדברים, כשהולכים לרוחב לוקח יותר זמן למצוא את המיקוד. עם זאת, מנסיוני מדובר בחוויה מעשירה שבהחלט משתלמת לטווח הארוך. אם תקחי את תוחלת החיים כיום תראי שיש לך עוד כל כך הרבה שנים להתמחות בתחום ספציפי שבאמת אין סיבה לרוץ. כנראה שעדיין לא הגעת למקום הנכון עבורך. את נמשכת כעת לתחום הטיפול ורצוי לכן שתמצאי את המסגרת הכי מתאימה כדי ליישם את המשיכה שלך ולראות האם זה באמת מתאים. יתכן שעם הזמן תגלי דרך אפילו לשלב בין לימודיך הקודמים לעיסוק הטיפולי. מן הסתם כל אחד מהתחומים הללו מבטא חלק מאישיותך ונטיותיך וכדאי לת לו מקום. הפיזור של לתחומים השונים הוא רק יתרון בעיני. אל תתני ללחץ "להיות גדולה" להפריע לך בהתפתחות האישית ובקצב שלך. אם הוריך יכולים לתמוך בך תהני מכך ונסי אולי להיות פחות שיפוטית כלפי עצמך. יש לך עוד שנים רבות לחובות ודברים ש"צריך" לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן