תודה על הפורום הזה

לד"ר קפלן, רציתי לחלוק איתך ועם הקוראים תהליך שעברתי הרבה בזכות קריאת שאלות ותשובות בפורום זה. הייתי בטיפול פסיכותרפיה, והתאהבתי במטפל. אבל לא סתם התאהבות אלא אובססיה טוטאלית, שהשתלטה עלי לגמרי ופגעה לי בתפקוד. המטפל ששם לב למתרחש החל לדבר איתי על העברה, ותקופה ארוכה לא הצלחתי להבין את משמעות הדבר. לבסוף עזבתי את הטיפול כי הרגשתי שאינני יכולה להתמודד עם מה שמתרחש שם. עוצמת הרגשות שלי ממש פירקה אותי, ולא הצלחתי לראות איך אני יוצאת מזה עם חשיפה כה אינטנסיבית למושא האובססיה. לאחר שעשיתי חיפוש בפורום זה על המילה העברה, וקראתי שאלות ותשובות בנושא, הבנתי את המקור לתחושות שלי. היום אני יודעת ששיחזרתי עם המטפל דווקא את מערכת היחסים שלי עם אמא שלי. אך ההבנה שלי והמודעות אליה הגעתי לגבי העובדה שאני משחזרת מהעבר שלי ועוברת העברה, לא הפחיתה במאומה מהרגשות העזים שלי כלפי המטפל. כיצד עוברים את זה? מה השלב הבא אחרי המודעות? והשאלה הכי חשובה לי: מה אמור לעשות המטפל, במידה ואחזור לטיפול, כדי לעזור לי לעבור את מה שקורה לי? האם מומלץ לחזור לטיפול במצב כזה?

דבר ראשון זה מעודד אותי לקרוא את זה כי אני מגלה לאט לאט כמה התופעה שעברתי הייתה טבעית. לי הייתה מטפלת וכמוך הייתי מאוהבת בה עד עמקי נשמתי, אובססיה כמו שאת מתארת. בכל אופו הגעתי למודעות בידיוק כמוך ולקח עוד זמן עד שזה עבר לגמרי. אני חייבת לציין שהיא עזרה לי בזה יפה מאד. אבל חלק מהפתרון הוא לא רק המודעות . המודעות היא קרש קפיצה להמשך התהליך . את צריכה להבין משהו לגביי הפסיכולוג שלך ובכלל פסיכולוגים. יש להם נטייה כמו לכל אדם להראות בעבודה שלהם רק את הצדדים הטובים והדבר הזה גורם להם להראות מושלמים. אחרי הכל הוא אדם בידיוק כמוך עם חסרונות וחולשות אך את לא חשופה להם. אני פשוט הבנתי שההעברה לא מביאה אותי לשום מקום, אלא למקום שגורם לכל הטיפול שעברתי להעצר , מהמקום הזה אין התקדמות . הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי טוב אני צריכה לצאת מהתלות הזאתי. הבנתי גם שבחיים אני לא אקבל מהפסיכולוגית שלי את מה שאני רוצה, היא תשאר רק פסיכולוגית בשבילי גם אם אחשוק בה כאם או כמשפחה קרובה, או כחברה. בשבילה אני סתם מטופלת עוד מישהי, חלק מהעבודה ולא יותר מכך. ההבנה הזו היא פאקינג כואבת אבל אחרי הכאב בא אולי כעס או סוג של התחקות שתתפלאי אבל מה זה נותן לך כוח. זה רק חלק קטן מכל התהליך. האמת שפירטתי לך ככה את זה כי אני יודעת עד כמה זה קשה וכואב גם כי הלב נישבר וגם כי בהעברה יש המון חולשה וחסך ובעייה אמיתית פסיכולוגית ככה שזה נורא מסובך ונורא מתסכל. אני רק יכולה לעודד אותך שההתגברות על ההעברה מלמדת אותך דברים מדהימים לגבי העבר שלך בכלל והקיום שלך והחיים שלך, את פשט מגיעה עם עצמך לתובנות מקסימות. ההצעה שלי:תחזרי לפסיכולוג שלך אם את סומכת עליו שהוא יעזור לך, יעזור לך במובן של ינתק אותך ממנו ולא יחבר אותך יותר. אני בטוחה שהוא לא רואה בהתאהבות שלך משהו מוזר וזר והוא רגיל לזה. זה חלק טבעי בטפול, זה חלק מטיפול עמוק ואם את רוצה להתגבר על זה כמו שצריך תחזרי לשם ותתגברו על זה יחד... הייתי שם וגם זה עובר בסוף ואם הטיפול יעיל והפסיכולוג הוא אדם טוב אז כל מה שנישאר לך זה אהבה אדירה ותודה לא ניגמרת... בהצלחה עירית

תודה על התשובה שלך. אז זה העניין. אני לא סומכת עליו בכלל שהוא יעזור לי להשתחרר מזה. להפך. אני הרגשתי כל הזמן מההתחלה שהוא שואב אותי עוד ועוד פנימה, עד שזה השתלט עלי לגמרי. זה לא שהוא אדם רע, הוא פשוט מטפל גרוע שלא מבין מה הוא עושה לי, וגם אחרי שהסברתי לו, הוא ממשיך להתעקש למשוך אותי פנימה. ברחתי משם בכוחותי האחרונים. אני דווקא רואה את החסרונות שלו, וזה שהוא אנושי ועשה טעויות רק הופך אותו לעוד יותר מושך מבחינתי. הלב שלי אכן נשבר מזה שאני יודעת בודאות מוחלטת שאין לי שום סיכוי להיות בשבילו יותר מסתם עבודה. ומצד שני מזל שזה כך, כי הרי אני מנסה לברוח משם. אני בכלל לא מתפקדת. הפסקתי לישון הפסקתי לחיות, אני רק חושבת על הסיטואציה הזאת שאני נמצאת בה. ואני לא רואה את הסוף. אני אפילו לא בטוחה שאני בכלל רוצה לחזור לחיות ולצאת מזה. אני מצטערת שהתחלתי את הטיפול הזה מלכתחילה.

דבר ראשון זה מעודד אותי לקרוא את זה כי אני מגלה לאט לאט כמה התופעה שעברתי הייתה טבעית. לי הייתה מטפלת וכמוך הייתי מאוהבת בה עד עמקי נשמתי, אובססיה כמו שאת מתארת. בכל אופו הגעתי למודעות בידיוק כמוך ולקח עוד זמן עד שזה עבר לגמרי. אני חייבת לציין שהיא עזרה לי בזה יפה מאד. אבל חלק מהפתרון הוא לא רק המודעות . המודעות היא קרש קפיצה להמשך התהליך . את צריכה להבין משהו לגביי הפסיכולוג שלך ובכלל פסיכולוגים. יש להם נטייה כמו לכל אדם להראות בעבודה שלהם רק את הצדדים הטובים והדבר הזה גורם להם להראות מושלמים. אחרי הכל הוא אדם בידיוק כמוך עם חסרונות וחולשות אך את לא חשופה להם. אני פשוט הבנתי שההעברה לא מביאה אותי לשום מקום, אלא למקום שגורם לכל הטיפול שעברתי להעצר , מהמקום הזה אין התקדמות . הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי טוב אני צריכה לצאת מהתלות הזאתי. הבנתי גם שבחיים אני לא אקבל מהפסיכולוגית שלי את מה שאני רוצה, היא תשאר רק פסיכולוגית בשבילי גם אם אחשוק בה כאם או כמשפחה קרובה, או כחברה. בשבילה אני סתם מטופלת עוד מישהי, חלק מהעבודה ולא יותר מכך. ההבנה הזו היא פאקינג כואבת אבל אחרי הכאב בא אולי כעס או סוג של התחקות שתתפלאי אבל מה זה נותן לך כוח. זה רק חלק קטן מכל התהליך. האמת שפירטתי לך ככה את זה כי אני יודעת עד כמה זה קשה וכואב גם כי הלב נישבר וגם כי בהעברה יש המון חולשה וחסך ובעייה אמיתית פסיכולוגית ככה שזה נורא מסובך ונורא מתסכל. אני רק יכולה לעודד אותך שההתגברות על ההעברה מלמדת אותך דברים מדהימים לגבי העבר שלך בכלל והקיום שלך והחיים שלך, את פשט מגיעה עם עצמך לתובנות מקסימות. ההצעה שלי:תחזרי לפסיכולוג שלך אם את סומכת עליו שהוא יעזור לך, יעזור לך במובן של ינתק אותך ממנו ולא יחבר אותך יותר. אני בטוחה שהוא לא רואה בהתאהבות שלך משהו מוזר וזר והוא רגיל לזה. זה חלק טבעי בטפול, זה חלק מטיפול עמוק ואם את רוצה להתגבר על זה כמו שצריך תחזרי לשם ותתגברו על זה יחד... הייתי שם וגם זה עובר בסוף ואם הטיפול יעיל והפסיכולוג הוא אדם טוב אז כל מה שנישאר לך זה אהבה אדירה ותודה לא ניגמרת... בהצלחה עירית