שלום ד"ר

שלום, מאז התיכון יש לי בעיה ביצירת קשרים (בעיקר עם בנות מיני). אני אוהבת אנשים ונהנית לבלות בקבוצה, אך אם חברה מזמינה אותי אליה ביחידות- אני נלחצת. אני תמיד מפחדת שלא יהיה חנו על מה לדבר ושהיא תחשוב עלןי דברים רעים, קשה לי לפתח שיחה ודווקא כשיש קבוצה אז אני נתפסת כמאוד מאוד חברותית ושמחה- ואז אנשים מופתעים כשבאחד על אחד אני פתאום שונה. הייתי בטיפול פסיכולוגי אך נמנעתי לדבר על זה משום מה. התחלתי לחשוב שאולי אני לסבית ומפחדת להימשך לבנות איתן אני נמצאת - אך מעולם לא התאהבתי בבת- ואני נוטה להימשך לבנים. המצב מעייף ומעציב. הבעיה היא לדוג' בחופש מביה"ס (אני באוני')- כשפוגשים יום יום את החבר'ה- אני מאושרת- אך כשחופש וצריך להתקשר כדי להיפגש ולא להיפגש כמה חברים יחד אלא רק אני ועוד מישהי- אז אני מייד מוותרת ומוצאת תירוצים. הפחד שלי הוא מחופשת הפסח הקרבה- אני מאוד רוצה להפסיק עם זה - יש לך עצה קוגניטיבית? (כן, אני יודעת שפשוט צריך ללכת נגד הפחד- אבל זה לא תמיד אפשרי) אמא שלי היא אשה בקורתית וגם ביתי הוא בית בלי אורחים- דברים שהיוו עבורי תירוצים תמיד לתופעה- ייתכן ויש בהם מן האמת. תודה רבה, ליבי

ליבי שלום המפגש האישי כרוך גם באינטימיות ובכך השוני העיקרי שלו מהמפגש הקבוצתי. החשש מאינטימיות עם נשים אינו מצביע כמובן על נטייה מינית, אלא על דפוסי יחסים בינאשיים שאת יוצרת. האם עם גברים הבעיה הזו נעלמת? הרקע של בית אמך יכול להיות קשור לעניין, אבל סביר להניח שזה כבר מעבר לזה ויש כאן מרכיב שהתפתח אצלך ומשפיע על חייך כיום. כנראה שבטיפול בו היית עדיין העניין לא היה בשל לעיבוד, אבל אם תחליטי להמשיך בטיפול אולי זה נושא משמעותי שכדאי לדון בו. אין לי עצה קוגניטיבית כי העניין נשמע מאוד רגשי ודינמי. קוגניטיבית אפשר אולי לפתח מודעות רבה יותר למחשבות ולמה שקורה לך במצבים הללו ואולי אפילו לנסות במכוון להגיע אליהם כדי להבינם יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן