דיכאון - חרדה

לד"ר פלד. מאז ומתמיד סבלתי ממצבי חרדה ודכאון ותמיד הסתרתי זאת. לפני כשנתיים עקב הצטברות של מצבים אישיים קשים ( פיטורי מהעבודה, צנתורי לב עם השתלת תותבים תומכי עורק ועוד) הגעתי למצב של התמוטטות כללית. בכיתי הרבה, לא יכולתי לישון בלילות, הכרחתי את עצמי לצאת בבוקר מהמיטה וההיתי במועקה קשה עד כדי שלא הופעתי בחברה. היו לי אפילו מחשבות (אז) להעלם מהעולם כי הרגשתי שאינני מסוגל להתמודד יותר. אני לוקח כיום שני כדורי פרוזק ביום. אמנם מצבי השתפר, אולם אני עדיין לעטים קרובות נכנס למצבי חרדה ודכאון אשר מקשים עלי בתפקוד היומי כמו עבודה , יוזמה ומוטיבציה וקשר עם חברים. הייתי גם בשיחות עם פסיכולוג אולם לא נראה לי שהמסלול הזה עוזר לי. אני מבקש לציין שאמא שלי (ניצולת שואה) גם סבלה מדיכאונות. כיום אני עובד עצות ואינני יודע מה לעשות עם עצמי והאם בכלל קיים טיפול אשר ישפר את מצבי. בתודה עבור היעוץ יוסי

יוסי שלום רב, במכתבך אתה מתאר תהליך לא פשוט של תופעת הדיכאון, כפי שאתה מכנה אותה. ניכר כי החוויה שעברת ואתה עובר גם כיום היא חויה מורכבת וקשה. לפי דבריך אתה מטופל תרופתית אך ללא השפעה מיטיבה לאורך זמן. ייתכן ויש מקום לבדוק יעילות של תרופות אנטי דיכאוניות אחרות, אך לצורך זה עליך להתייעץ עם ד"ר פלד, וכמובן עם הפסיכיאטר המטפל בך. יתרה מזו, לגבי הטיפול הפסיכותרפויטי: אתה מתאר תהליך שאינך חש שהוא מסייע לך. האם שוחחת על כך עם המטפל/ת? חשוב להביא תכנים שכאלו לטיפול, על אף הקושי הכרוך בהבאתם. כל זמן שאתה "שומר" את הקושי אצלך, אתה ממשיך לסבול ולהרגיש "תקוע" ולא מסופק. חבל. לא סיפרת על חייך באופן כללי, מה עשית לפני המשבר, ומה אתה עושה כיום. חשוב למצוא מסגרת בה תוכל להתחיל לחזור לסדר יום "נורמטיבי", כלומר, לקום בבוקר לתעסוקה מוגדרת כלשהי, למצוא מסגרת חברתית מתאימה ולא מאיימת וכדומה. אני מודעת לקושי הכרוך בפעולות אלו, אך זו חלק מתוכנית שיקום, שעשויה להתאים דווקא למצבים דיכאוניים וחרדתיים. בברכה, טלי פרידמן

גב' טלי פרידמן שלום. אני מודה לך עבור תשובתך. נכון שלא סיפרתי בהרחבה את כל ההיסטוריה וקורות החיים שלי, ואני מודע לכך שללא האינפורמציה הזו קשה לך או לרופא לתת לי תשובה יותר מבוססת. אני משתדל לקצר מאוד משום שנראה לי שהפורום לא מאפשר שיחות רחבות מדי. בכל זאת אני מבקש לציין שדרך הפורום קל לי יותר לבטא רגשות יותר מאשר אצל הרופא. אולי זה נובע מהחינוך שקיבלתי בבית עוד מילדותי. אמא שלי היא פולניה שרק בגיל מבוגר הבנתי שכל הזמן היא סבלה מדיכאונות. אבל זה היה בית שאסור היה חס וחלילה להזכיר את המילה מחלת נפש או פסיכיאטר. את הכל היו מדחיקים ולכן גם אני גדלתי בבית עם הרבה מתח וחרדה אבל אסור היה לדבר על כך וכמובן גררתי את הסבל משך כל השנים מבלי לתת לו טיפול . הרגשתי את זה עוד בצבא וסבלתי אז מאד קשה ולא עלה על דעתי שזאת בעיה הדורשת התייחסות וטיפול. זה המשיך במקום עבודתי, בחרדה האובססיבית עם ילדי וכו'.. כאמור רק לפני כשנתיים עקב הצטברות של כמה מצבי חרדה אני חושב שחטפתי התמוטטות עצבים ואז בלית ברירה יצאתי מהארון. למרות זאת כשאני מתאר את תחושותי בפני הרופא הפסיכיאטור ,תמיד אני יוצא ממנו בתחושה והאשמה עצמית שלא סיפרתי הכל ולמעשה מצבי האמיתי הינו גרוע לאין ערוך. אני מייחס זאת עדיין לכך שמופנם אצלי להתבייש במחלה ולא לדבר עליה. למרות כדורי הפרוזאק והשיפור שחל במצבי אני רחוק מלהרגיש שיש טעם בחיים. תודה עבור תשומת הלב. יוסי