בעיה

שלום, אני סטודנטית טרייה בת 22. בתקופת ילדותי הייתי מאוד חולמנית. עולם ורוד מדי... בגיל 18 חוויתי משבר ראשון-דיכאון ולא התגייסתי לצבא. התחלתי ללמוד ועזבתי באמצע. לפני כשנה פיתחתי בולמיה והייתי בטיפול פסיכולוגי/דיאטני/קבוצתי... גם התחלתי להעזר בתרופות נגד דיכאון . כיום, כביכול, הסערה מאחורי. אני לומדת באוניברסיטה. הפרעת האכילה השתפרה. אני עובדת ומחייכת... הבעיה היא שאני ריקה לחלוטין מפנים. חסרת מוטיבציה ואין לי מטרה בחיים. אבדתי תחושת משמעות. אני מרגישה שהפעם זה לא סוג של משבר זמני אלא התפקחות טראגית מן האופטימיות החולמנית שבי. אני יודעת שלעולם לא אשוב להיות כבעבר וזה מתסכל אותי. יש בי נטיה חזקה להפסיק את הכל - בעיקר את הלימודים. הם מעוררים בי אסוציאציה לעתיד ואני לא מרגישה מחוברת לעתיד. למען האמת, אני מרגישה די בשלה להעלם מן העולם. אני שלמה עם התחושות האלו. ובינתיים, אני תקועה עם התחושות האלו. מה ניתן לעשות? אני כבר בטיפול שני ונעזרת בכדורים- זה לא מפיק את הריקנות ואת חוסר המשמעות. האם ברירתי היחידה היא לאבד תקווה? אני לא מדברת על התאבדות פיסית אלא חוששת מפני כליון פנימי, נפשי. מה עצתך?

שלום את צודקת בתחושתך שלא תשובי להיות מה שהיית, אבל אני לא מתכוון לכך במובן שאת כותבת עליו. בעבר חיית לדבריך בבועה שהתנפצותה גרמה דיכאון וכאב רב. כעת הדרך היא למצוא שיווי משקל חדש ולא לחזור לעבר. טבעי שאחרי משבר יש תקופת התאזנות ותחושת הריקנות בהחלט טבעית. טוב שאת נמצאת בטיפול והשגחה תרופתית, התהליך שאת עוברת לוקח כמה שנים ולא קורה מייד. אל תצפי שתוך זמן קצר הכל ישוב להיות ורוד. המשיכי את לימודיך ונסי לשמור על פעילות. כל עוד תהיי מודעת לעצמך ותמשיכי בתהליך הטיפולי ישי סיכוי טוב שתצאי מהמצב למקום הרבה יותר טוב ועשיר. את רק צריכה סבלנות. בברכה ד"ר אורן קפלן