אובססיה אליה 2

אני מבינה את כל מה שאתה אומר,אך יש בי משהו שרוצה אותה עדין,אני יודעת שאולי אם נחזור להיות ביחד,דבר שקשה לי להאמין בקיומו,אולי זה לא יהיה אותו הדבר,אך אני עדין קשורה אליה במין אובססיה שאנני יכולה להסביר ולהגיד למה ואני ולמה דווקא איתה,ניסתי אנשים אחרים ויצאתי,אך אני מנסה למצוא את הדימיון שלה בהם, אני יודעת שזה טעות,אך אנני מסוגלת להתשחחר מזה,קשה לי עם התחושה שאני חושבת עליה כל הזמן,בזמן שהיא גרה עם חבר שלה כבר שנתים,ולא דיברנו קרוב לשנה וחצי,אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אך אני לא חושבת שיש לו מה להגיד לי,שאני כבר לא יודעת,אני מודעת לבעיה,אך בשום פנים ואופן לא מסוגלת להשתחחר מזה,אני מתחילה משהו שלא קשור אליה ומוצאת קצת אושר ונחת,ופתאום הכל נופל לי כאילו לא היה קיים,קשה לי עם זה אני לא מצליחה לפתח שום דבר, אני לא יודעת מה לעשות,ניסתי המון דברים אך אנני מצליחה,לא מגיע לה שאני אמשיך לחשוב עליה ולאהוב אותה,היא שיקרה לי ורימתה אותי כל כך הרבה,אז למה אני לא שונאת אותה?,היא האדם הראשון שגרם לי לאהוב ולהבין את מהות החיים,היא הכירה לי את האושר את הצחוק,ואת החיוך הדבילי,היא הכירה לי את הפרפרים בבטן,היא הכירה לי את השמש,היא נתנה לי ביטחון,אהבה עצמי,היא נתנה לי רצון לקום כל בוקר לפתוח את החלון ולשמוע את הציפורים המציצות,נהנתי מהשלווה שהיתה בתוכי כאשר היתי לצידה,וכאשר היא הלכה היא לקחה איתה את אותם דברים שהיא הכירה לי ונתנה לי עד כה,ואני נהיתי אדם עצבני מתוסכל,אני לא יודעת לפרגן אני מקנאת בכל דבר שהוא,אני סגורה אני לא יודעת אייך לאהוב,אני לא החלטית,אין לי שאיפות,אני אדם רדוד היום,אני יודעת בתוכי מה אני צריכה לעשות אני שומעת את זה בלחש,אך אני מפחדת להשמיע את זה בקול רם,אולי אני מפחדת שאם אני אפסיק לחשוב עליה או לאהוב אותה,אני יהיה יותר לבד,רק המחשבה לאבד אותה במחשבותי ברגשותיי,מפחידות אותי,אני במצוקה אחרי שלוש שנים הגיע הזמן להפסיק עם זה ולהשאיר זאת בעבר,אך אני לא יכולה ולא מצליחה,תן לי את הכלים הנכונות להמשיך הלאה,אני רוצה לנסות אני חיבת ,לעצמי ורק לעצמי.. תודה לך על המענה שרשמת לי אני מודה לך,מודה לך מקרב לך, בתודה מראש נושה..

נושה שלום אין לי הרבה להוסיף מעבר למה שאמרתי לך. "היא" זו כבר מזמן לא אותה בחורה שבאמת היתה. את עסוקה בעצמך ובמחשבה שמטרידה את מנוחתך. אולי את אפילו פוחדת לוותר על האובססיה אליה, כי אחרי שתצליחי יתכן שתצטרכי להתמודד באמת עם הדיכאון של הריקנות. כל עוד היא ממלאת אותך, גם אם את יודעת שאין לזה סיכוי, את מוגנת מבפני הדיכאון. לכן אני חושב שטיפול פסיכולוגי חשוב, כי הוא יוכל ללוות אותך לא רק בדרך להשתחררות מהאובבסיה אליה, אלא בהתמודדות עם הדיכאון שאחרי ובמילויך במשהו חדש וטוב יותר לאחר מכן. בברכה ד"ר אורן קפלן