להתמודד עם פרידה

אני באמצע שנות השלושים, נשואה +2. בשנות העשרים שלנו כשרק נישאנו יצאנו לשליחות לחו"ל ל 5 שנים שם נולדו הבנות. נהננו מאד, הזמן עבר מהר והחויה היתה גדולה. חזרנו לארץ בעיקר כי התגעגענו לארץ, לאנשים והיתה חסרה לנו ולבנות המשפחתיות (את זה הרגשנו בעיקר בשבתות וחגים). כעת, 6 שנים לאחר החזרה לארץ קיבלנו שוב הצעה לנסיעה . ההצעה מפתה מאד (במיוחד לאור המצב בארץ אנו מרגישים שבא לנו שוב להתאורר, לנצל את ההזדמנות ולהמשיך ללמוד, ולשכוח מהלחץ שבארץ). הפעם קשה לי יותר לקום וללכת למרות שאני מאד רוצה. אני יודעת שהבנות שלי קשורות מאד למשפחה, סבא וסבתא, בני דודים וכו. וגם לי יש ייסורי מצפון כי ההורים בכל זאת הרבה יותר מבוגרים, כבר עברו אי אלו מחלות (לצערנו) שלא מבטיחות אריכות ימים ואני לא יודעת מה עלול להתרחש פה בחייהם בזמן שאני שם מכייפת וחיה לי חיים שלוים. אני מפחדת לפספס את ההורים, להיפרד לפני הזמן (הרי אי אפשר להיות על קו ת"א - ארה"ב בכל פעם שקורה משהו), וגם אם נבקר אחת לשנה עדיין לא נהייה איתם לכל אורך הדרך. לא יודעת איך להתמודד עם החרדות שלי. לא רוצה להיות נביאת שחורות אבל הרי אי אפשר לצפות את מהלך החיים?? מצד שני אנחנו מאד רוצים לנסוע. יש לך עצות?

ילי שלום ההתלבטות שלך מובנת וטבעית, ואני חושש שאין פתרון מושלם לבעיה שאת מציגה. יש לכל החלטה יתרונות ומחירים ותצטרכו לקבל החלטה קשה. אני מתאר לעצמי שנקיפות המצפון מול ההורים הם המרכיב העיקרי הבעייתי. כל השאר אלו דברים שיותר קל להתגבר עליהם. אולי כדאי לך לשוחח עם הוריך באופן ישיר ולראות מה הם חושבים על כך, האם יוכלו למרות מצבם הבריאותי לבקר אתכם בחו"ל וכו'. חשוב לקחת בחשבון את כל הגורמים במערכת כולל מצבכם כיום בארץ, האפשרות או אי האפשרות ליסוע באופן כזה גם בעתיד, ובסופו של דבר לקבל את ההחלטה הלא פשוטה הזו. כאמור, בסופו של דבר רק את תוכלי להחליט, ולפעמים נשארת עם ההחלטה גם החרטה על האלטרנטיבה עליה מוותרים. תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי מדברת על כך שכשיש החלטות מורכבות שאינן שקולות זו לזו, תמיד רכיב החרטה קיים והוא חלק מהמציאות. אולי הידיעה שאין כעת החלטה שלא תלווה בחרטה תקל עליך לקבל החלטה נכונה יותר עבורך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן