שאלה

היי נתקלתי אתמול בבן אדם שאני מכירה וקצת מעריכה את דעותיו. הבן אדם הזה אין לו שום השכלה בנושא בריאות הנפש אם כי הוא משכיל בנושא אחר וכנראה שהוא מתעניין בנושא. הוא גם מצא עבודה כאב בית באיזשהו מוסד. דיברנו על משהו והוא השתמש בטיעון הידוע: המחקרים מראים...... פעם כתבת לי:".....לפחות המחקרים מורים על כך שהצלחת או כשלון טפולים בפסיכולוגיה לא קשורים כל כך לשיטה אלא לתהליך שנוצר ול"כימיה" שישנה בין המטופל למטפל. זה באמת לא חייב להיות נכון לגביך." שאלתי היא: אם אכן המחקרים מורים על דברים שלפחות לפי מה שכתבת באמת לא חייבים להיות נכונים לגבי כל אחד, מדוע משתמשים בהם כבסיס לשיטה? גם הנסיון המקצועי של המאבחן בא אחרי שהוא קרא מחקרים שלא חייבים להורות על דברים שיהיו נכונים לגבי כולם. האם אין דברים יותר אמינים להתבסס עליהם פרט למחקרים שמראש לא חייבים להורות על דברים שנכונים לגבי כולם? יש לי עוד שאלות בנושא אבל אני אדחה אותן בשלב זה כדי לאפשר לך להתמקד בשאלה האת. תודה מראש על התשובה.

ל שלום העולם המודרני פועל בשיטה סטטיסטית. כמעט ואין נושא לגביו יש וודאות מלאה. המחקרים נותנים תשובה נכונה בהסתברות מסויימת. ככל שהיא גבוהה יותר, הסיכוי להצליח בכיוון הזה גבוה יותר, אבל לא וודאי. אם היתה שיטה יותר מדוייקת באופן אינדיבידואלי בוודאי שהיה כדאי להשתמש בה, אבל בינתיים אין אלטרנטיבה אחרת להכללה. אדם שמכיר את עצמו יכול לקבל החלטות לא רק על סמך מחקרים אלא גם ע"פ תחושותיו האישיות וכך לשלב בין ידע אוניברסלי ולהיבט אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום אתה לא קולט שההסתברות מפספסת את הפרט. כמו כן אתה לא קולט שבן אדם לא יכול תמיד לשלב בין ידע אוניברסלי להיבט האישי ולקבל החלטות ע"פ תחושותיו האישיות, כי פסיכולוג אחד שמאבחן אותו בצורה שטותית ומערכת שלמה שמקבלת החלטות עבורו , לא תמיד מתעניינים בתחושותיו האישיות. יש נהלים כתובים בספרים ומשום מה על סמך אני לא יודעת מה, אולי על סמך הנורמה שטיפול כזה לא יכול להזיק, מכניסים בן אדם המום שגם הגרון שלו קרוע, וקשה לו לדבר, לטיפול פסיכולוגי , בלי להתעניין במחשבות שעוברות לו בראש, בלי להתעניין ברצון שלו, בלי שהוא ידע למה הוא בדיוק נכנס. כנראה שפסיכולוגים קליניים רק יושבים ומהנהנים , אבל לך תדע במה התמחו פסיכולוגים אחרים ומה הם מכניסים לטיפול שלהם, בשונה מפסיכולוגים קליניים? נניח שלתת פסיכולוג שרק ישמע את הבן אדם ולא יחלוק על תחושותיו האישיות זה תקין. אבל למה זה לא תמיד מסתכם בזה? אתה מתאר לעצמך שהתחושה האישית של המטופל משתנה כשהוא בעימות עם עצמו , עם הפסיכולוג ועם הסביבה כשהוא צריך לבוא לטיפול שבעיקר מכאיב לו? האם לפסיכולוגיה יש כלים להתמודד עם פאשלות קטנות שהיא מייצרת? האם יש פסיכולוג (פרט לך אולי) שישאל את המטופל, אם הוא רוצה להפסיק את הטיפול? האם גם כאשר מטופל כנ"ל נמצא בטיפול בעקבות גורם ששלח אותו לשם,הוא נחשב כמי שבא לפסיכולוג מרצונו וכמי שיגיד כשהוא ירצה להפסיק? בברכה ל