תחרותיות ומתמטיקה

לאחר שיחות נפש עם אחותי הגעתי לכמה מסקנות לגבי עצמי ולגביי חיי. אני בחורה בת 20+ בבית שבו מי שיודע מתמטיקה נחשב חכם ומי שלא - טיפש. כבר בכתה ג' אמא שלי הצהירה שאני "הומאנית כמוה, מה לעשות" כשקיבלתי ציון נמוך במבחן בחשבון. מאז הייתה לי התדרדרות רבתי בכל הקשור לחשבון, לפני שיעורי מתמטיקה בבית ספר היו לי דפיקות לב מהירות ותחושת פחד עזה. המורה שלי הייתה מכשפה אמיתית, רעה וצועקת. אבל את זה לא דמיינתי - היא ממש אישה מפחידה. אמא שלי ציינה עוד אז ש"בסוף תלכי לויצו צרפת (בית ספר עם רק 3 יחידות מתמטיקה) כמו כל הסתומות". יש לציין שאחי הלך לבית ספר ריאלי עם בגרות בפיזיקה ומתמטיקה, ואחותי גם כן עושה בגרות בפיזיקה. הגעתי למצב של פאניקה וציונים של 40. בכיתה י' לקחתי מורה פרטי שהרים אותי מעפר, למדתי כמו שצריך וסיימתי 4 יחידות עם ציון של 100. זה לא גרם לי לחוש טובה יותר. שהרי לא עשיתי בגרות בפיזיקה או 5 יחידות מתמטיקה. אני מודדת אנשים לפי המידה בה הם טובים במקצועות אלה. אני יודעת שזה נשמע מפגר אבל כך אני מרגישה. אבי הוא הטיפוס הריאלי והמוערך בבית בעוד אימי היא ה"הומאנית" הטיפשה שלא ניתן לגשת אליה בכל שאלה הקשורה למספרים. אפילו להתחבר לאינטרנט היא לא יודעת ולא מצליחה לזכור איך. כך יצא שכשהייתי קטנה יכולתי לפנות רק לאבי בבעיות במתמטיקה. אבי שהבין טוב מתמטיקה, הסביר גרוע. ככה זה, להסביר הוא ממש לא יודע. וכשלא הייתי מבינה הוא היה צועק עלי שאני סתומה. כך יצא שעכשיו, בגיל 20+ אני מוצאת את עצמי לא מעריכה עצמי באמת (למרות שאני מסיימת תואר במשפטים באוניברסיטת תל אביב- כשהלכתי לתואר אמרתי "לקרוא ולכתוב אני יודעת, אז לא תהייה לי בעייה" וככה אני מרגישה לגבי התואר הזה). החבר הנוכחי שלי (וגם הקודם) הם בחורים מחוננים, בוגרי תוכנית למחוננים של הצבא, עשו תואר בפיזיקה ומתמטיקה בגיל 18. אני מרגישה שאם אני לא יודעת מתמטיקה, אז אם מישהו ריאלי מאוד יהיה חבר שלי, זה יפצה על העניין... אם מישהו כל כך חכם רוצה אותי, אולי זה מעלה אותי גם כן... איך הגענו לעניין של המתמטיקה - אני ואחותי עשינו אתמול שיחת נפש. יש לי בעיה של תחרותיות יתר עם כל אחד. אפילו עם החבר שלי. כל דבר אצלי הוא מלחמה. גם במשחק קלפים עם מישהו - אני חייבת לנצח אחרת אני מרגישה רע. אפילו לגבי אחותי שאני כל כך אוהבת, היא הייתה הילדה היפה והחכמה עד לגיל ההתבגרות בו שמנה והפסיקה להתאמץ בלימודים. ביני לבין עצמי אודה שבאיזשהו מקום חשתי הקלה (לפחות) שהיא כבר לא "היפה והחכמה". זאת למרות שהיא קטנה ממני בשנים רבות! אני "ילדת סנדוויץ" ותמיד חשתי נחיתות לעומת אחי. אחי הגדול נחשב מוצלח וחכם (ריאלי) ואחותי הקטנה, בת זקונים שקיבלה כל דבר שרק ביקשה. היו אפילו מאכלים שאמא שלי הייתה קונה ואוסרת עלי ועל אחי לאכול מהם כי הם רק בשביל אחותי. חשתי תמיד בתחרות עם אחיי וחשתי שאני מפסידה. אני פחות טובה מהם. הדבר מעיב על כל חיי. אני מנסה כל העת לנצח ולא חווה את הדברים עצמם. אני מתוסכלת אם אני לא הכי טובה - ובהגדרות שלי (של מתמטיקה ומצויינות) מה לעשות, אני ממש לא הכי טובה. תמיד חלמתי להיות ילדת פלא שיגלו אותה פתאום, חכמה מאוד, או מוכשרת בצורה יוצאת דופן, או אפילו, לפחות, יפה וחתיכה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אבל אני לא. אני יודעת שאני בסדר. אפילו מעל לממוצע. אבל זה לא נראה לי די גבוה ודי טוב. זה שאני יודעת את זה לא גורם לי להעריך את עצמי יותר. הייתי אומרת שמה שמאפיין אותי ולא מוצא חן בעיניי זו הדרך בה אני מעריכה אנשים ואת עצמי (לפי הישגים ריאליים), הקנאות הקיצונית שלי, חוסר הפרגון והתחרותיות. אולי הכל נובע מהאוירה ששוררת בביתי. טוב, הגזמתי כאן בכמות הכתיבה, מקווה שתתייחס ותתן לי כלים כלשהם להסתכל על המצב ולשנות אותו. תודה, דנה.

דנה שלום כעת כשאת בוגרת ואפילו למדת משפטים אני בטוח שתוכלי לשפוט את הדברים בצורה שונה. היכולת המתמטית והפיזיקה הן חלק מיכולות האינטליגנציה. עם זאת, הן בהחלט לא הופכות אנשים למושלמים. למשל, אינטלגינציה רגשית, נושא מאוד מדובר לאחרונה, כוללת גם יכולות מסוג אחר, והשאלה אם יש לך אותם. את עדיין לא שמת מאחוריך את הילדות וממשיכה לעסוק במה שהוריך הפנימו לך לפני שנים וכנראה שעדיין עושים כן. התחרותיות והתחושה שאינך מספיק טובה רודפים אותך כמו הסבריו הגרועים של אביך שבמקום לקחת על עצמו את האחריות על כך שאינו מושלם, שאינו יודע להסביר טוב, העביר אליך את האשמה וצעק עליך שאת סתומה. כנראה שאינך נמשכת למתמטיקה ואולי באמת גם אינך גאון בתחום. רק סתם טובה. סביר להניח שיש תחומים אחרים בהם את יכולה להצטיין ואותם גם תאהבי. כל עוד תשארי תקועה עם הססמאות הסטראוטיפיות של הוריך תשארי מתוסכלת ומרירה. נראה לי שהגיע זמן לפתוח דף חדש במערכת היחסים שלך עם עצמך. סוג כזה של מסע לחיפוש ומימוש עצמי בהחלט ניתן לעשות דרך טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי דנה, מה שאני שומעת מהדברים שכתבת, הוא קול ביקורתי ושיפוטי, בדיוק כמו זה הזכור לך מהילדות. הצליחו להנחיל אותו אצלך חזק בראש וחבל. כדי להפחית את הקול השיפוטי הזה , יש לעבוד קשה מאד. ואני מאחלת לך שתוכלי להכיר בכך שאנשים שונים בכישורים שלהם, ואני בטוחה שגם אביך פחות מוכשר ממך בכמה כישורים. אחד מהם כבר ברור לי כעת- חוסר סבלנות. להזכירך, כדי להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה צריך גם כן כמה כישורים שאין לכל אחד. ..

אני לא מבין למה את ממשיכה לגור בבית שכל כך הרסני עבורך, וגורם לך להוריד את ההערכה העצמית שלך. זו ממש מזוכיסטיות. אם את רוצה לפתוח דף חדש, תשקלי להתרחק מכל אותם קולות ששמעת אותם עד היום בבית, ולבנות לך סביבה חדשה ותומכת.