שאלה לד"ר קפלן

שלום ב8 ל12 כתבת לי שנשמע שהאופן בו נהגו בי היה לא הוגן ושגוי ודברים לא חייבים להיות כך. שאלתי היא: במקרה שזה מצב הדברים ואכן נוהגים במטופל באופן לא הוגן ושגוי , איך הוא יכול להתגונן בשעה שכל מה שנאמר בינו לבין הפסיכולוג הוא אישי וחסוי? ובבקשה אל תגיד לי שיחליף פסיכולוג, כי אם אין פיתרון אחר, גם הפסיכולוג החדש בטח ימשיך לנהוג במטופל באותו אופן.

ליצוף שלום המצב שאת מתארת הוא שזכות הבחירה נלקחה ממך או שזו לפחות היתה החוויה שלך אז במצב שהיית. בעיקרון, כשלאדם יש זכות בחירה והוא מרגיש שהוא מקבל טיפול לא טוב הפתרון הוא באמת לקום וללכת. אינני רואה מדוע כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן. יתכן שבמצב שהיית אז לא היה לך כוח להתנגד ולממש את זכותך להחליף מטפל או פשוט לא לקבל טיפול כלל. כלומר, חוויתך היתה שטופלת בכפייה וזה בוודאי לא מצב אידאלי לשיפור והשגים טיפוליים. זה באמת בעיה כי במצב שבו אדם חלש או שבור, פיסית או נפשית, קשה לו יותר להתגונן ונדרשת סביבה שתעזור לו בכך. מאחר ואת רואה את הסביבה (אמך לפחות) כחלק ממה שגרם לך להיות במצב הזה לא משם בא הפתרון. למרות ההתכתבות הענפה בזמן האחרון אינני מבין עד הסוף מה קרה שם בתוך הטיפול שהיה טראומתי עבורך, והאם קרה שם משהו איום מעבר למה שציינתי קודם, לחוויה שמכריחים אותך להיות במסגרת שאת לא רוצה בה. האם הפסיכולוגית התעללה בך, אמרה דברים בוטים? אולי אם אבין יותר מה בדיוק קרה לך אוכל גם להתייחס ולומר את דעתי לגבי זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1 ) לשאלתך/הערתך - כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן כי כולם למדו את אותה פסיכולוגיה ואת אותם עקרונות. 2) מה באמת אפשר לעשות במצב שבו אדם חלש, פיסית ונפשית (ומעצם מעמדו כקטין , או כאדם שפסיכולוגים שלא הבינו אותו קבעו שהוא לא לגמרי מבין דברים, או שהם קבעו שהוא יותר מדי עויין)? איך האדם הזה יכול להתגונן? אל מי הוא יכול לפנות? 2ב) האם לא נכון להגביל את העט המרצדת של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים ? יש לי דוגמא מעולה שממש לא מזמן בקשתי לקבל את התיק שלי מביטוח לאומי בשביל לגלות מה יש שם באמת וקיבלתי בדואר צילום של מה שכתב פסיכיאטר נוירולוג שהיה הוועדה הרפואית שעשו לי אחרי שקיבלתי תלושי משכורת שעברו את הקיצבה שלהם והם רצו לבדוק אותי עוד פעם . בקיצור, מפגישה של חצי שעה ומתשובות די לקוניות שלי הוא כתב שאני בגדול בסדר אבל שיש לי צמצום בחשיבה , שאני לא יכולה לרוץ , ועוד כמה שטויות שאני לא זוכרת. אתמול בדיוק רצתי עם הכלב שלי בלי בעיה ואפילו נאלצתי קצת להאט את הקצב כי לכלב שלי רגליים קצרות והוא לא יכול לרוץ מהר כמוני, אם כי הוא באחלה כושר. ובאמת לא נראה לי ולא למי שקצת מכירים אותי, שיש לי צמצום בחשיבה. בקיצור , הראתי את זה למישהו וקיבלתי תשובה שאם זה מה שכתב הדוקטור ההוא ,זה בטח לא סתם. אז נתתי לאמא שלי שהיא תשמור את זה בקלסרים איפה שהיא שומרת את כל החומרים האיומים שיש עלי , בשביל שזה לא יהיה אצלי. 3) אמא שלי עשתה מה שנחשב על ידי העולם הנאור ועל ידי ביטוח לאומי ועל ידי הפסיכולוגיה גם יחד כדבר הנכון. הבעיה היא שזה לא היה הדבר הנכון, וכאן בדיוק השאלה איך אפשר להתגונן במקרים כאלה, כי מי שעבר את זה, או שהוא לא יכול להתבטא , או שהוא הדחיק את זה והבעיה הזאת נשכחת באבדון ולא מטופלת. ברור שלא התעללו בי פיסית, אבל נאמרו פה ושם דברים בוטים. הפסיכולוגית הקוגניטיבית שהיתה לי בגיל 14 כשיצאתי מבית חולים-לי זה לא התאים אז, ואני לא ממש זוכרת אותה עכשיו. היה לי גם פסיכולוג של ילדים לא רחוק מהבית , כשהייתי בתיכון, שאהב להתמקד בבעיות בקטע המיני שלי, וכמובן שהיה הפסיכולוג מהיחידה ההיא עם השיחות שמן הסתם לא הוסיפו לי הרבה + שיחות הסיכום פעם בכמה זמן של הצוות שם איתי ועם אמא שלי + החונכת הסטודנטית לפסיכולוגיה ש"הצמידו" לי באיזושהי תקופה בשביל שהיא תצא איתי, תכיר לי אנשים ומקומות וכן הלאה, במקום חברות שלי(עד היום) שהיו עסוקות בלימודים ובחיים שלהן בשכונה בתל אביב איפה שגרתי פעם, שאני לא מי יודע מה סבלתי אותה ושגם סבתא שלי ראתה והבינה עם מי יש לנו עסק, ו"המטרה הנעלה והנכספת" שאני אעבור מתישהו לדיור עצמאי בשלבים עם איזושהי חונכת, כפי שראיתי אצל מטופלת אחרת שהכירו לי כי חשבו שהיא דומה לי ושאצלה מן הסתם זה נחל מאוחר יותר כשלון חרוץ. ברור לך אני מקווה שאני לא הייתי בדיור כזה ושאני לא צריכה כאלה דברים. אבל סבתא שלי,שהצלחתי לחזור אליה אז רק בתיווכם של הפסיכולוגים כי היה לי קצר בתקשורת עם אמא שלי אז, יכולה להעיד שהייתי חוזרת הביתה בדרך כלל בבכי ובעצבים. לסיכום, אני מקווה שעכשיו אתה מבין עד הסוף מה היה טראומתי עבורי בטיפול, שתענה על השאלות 2) ו2ב), ושתתייחס לנזק נפשי שיכול או לא יכול להגרם מכאלה דברים, שנגרם או לא נגרם לי , ושתציע פתרונות לשינוי הדברים שראויים לתיקון בפסיכולוגיה , ולא נחשבים בכלל כדברים שהם לא בסדר. תודה ויום נעים

1 ) לשאלתך/הערתך - כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן כי כולם למדו את אותה פסיכולוגיה ואת אותם עקרונות. 2) מה באמת אפשר לעשות במצב שבו אדם חלש, פיסית ונפשית (ומעצם מעמדו כקטין , או כאדם שפסיכולוגים שלא הבינו אותו קבעו שהוא לא לגמרי מבין דברים, או שהם קבעו שהוא יותר מדי עויין)? איך האדם הזה יכול להתגונן? אל מי הוא יכול לפנות? 2ב) האם לא נכון להגביל את העט המרצדת של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים ? יש לי דוגמא מעולה שממש לא מזמן בקשתי לקבל את התיק שלי מביטוח לאומי בשביל לגלות מה יש שם באמת וקיבלתי בדואר צילום של מה שכתב פסיכיאטר נוירולוג שהיה הוועדה הרפואית שעשו לי אחרי שקיבלתי תלושי משכורת שעברו את הקיצבה שלהם והם רצו לבדוק אותי עוד פעם . בקיצור, מפגישה של חצי שעה ומתשובות די לקוניות שלי הוא כתב שאני בגדול בסדר אבל שיש לי צמצום בחשיבה , שאני לא יכולה לרוץ , ועוד כמה שטויות שאני לא זוכרת. אתמול בדיוק רצתי עם הכלב שלי בלי בעיה ואפילו נאלצתי קצת להאט את הקצב כי לכלב שלי רגליים קצרות והוא לא יכול לרוץ מהר כמוני, אם כי הוא באחלה כושר. ובאמת לא נראה לי ולא למי שקצת מכירים אותי, שיש לי צמצום בחשיבה. בקיצור , הראתי את זה למישהו וקיבלתי תשובה שאם זה מה שכתב הדוקטור ההוא ,זה בטח לא סתם. אז נתתי לאמא שלי שהיא תשמור את זה בקלסרים איפה שהיא שומרת את כל החומרים האיומים שיש עלי , בשביל שזה לא יהיה אצלי. 3) אמא שלי עשתה מה שנחשב על ידי העולם הנאור ועל ידי ביטוח לאומי ועל ידי הפסיכולוגיה גם יחד כדבר הנכון. הבעיה היא שזה לא היה הדבר הנכון, וכאן בדיוק השאלה איך אפשר להתגונן במקרים כאלה, כי מי שעבר את זה, או שהוא לא יכול להתבטא , או שהוא הדחיק את זה והבעיה הזאת נשכחת באבדון ולא מטופלת. ברור שלא התעללו בי פיסית, אבל נאמרו פה ושם דברים בוטים. הפסיכולוגית הקוגניטיבית שהיתה לי בגיל 14 כשיצאתי מבית חולים-לי זה לא התאים אז, ואני לא ממש זוכרת אותה עכשיו. היה לי גם פסיכולוג של ילדים לא רחוק מהבית , כשהייתי בתיכון, שאהב להתמקד בבעיות בקטע המיני שלי, וכמובן שהיה הפסיכולוג מהיחידה ההיא עם השיחות שמן הסתם לא הוסיפו לי הרבה + שיחות הסיכום פעם בכמה זמן של הצוות שם איתי ועם אמא שלי + החונכת הסטודנטית לפסיכולוגיה ש"הצמידו" לי באיזושהי תקופה בשביל שהיא תצא איתי, תכיר לי אנשים ומקומות וכן הלאה, במקום חברות שלי(עד היום) שהיו עסוקות בלימודים ובחיים שלהן בשכונה בתל אביב איפה שגרתי פעם, שאני לא מי יודע מה סבלתי אותה ושגם סבתא שלי ראתה והבינה עם מי יש לנו עסק, ו"המטרה הנעלה והנכספת" שאני אעבור מתישהו לדיור עצמאי בשלבים עם איזושהי חונכת, כפי שראיתי אצל מטופלת אחרת שהכירו לי כי חשבו שהיא דומה לי ושאצלה מן הסתם זה נחל מאוחר יותר כשלון חרוץ. ברור לך אני מקווה שאני לא הייתי בדיור כזה ושאני לא צריכה כאלה דברים. אבל סבתא שלי,שהצלחתי לחזור אליה אז רק בתיווכם של הפסיכולוגים כי היה לי קצר בתקשורת עם אמא שלי אז, יכולה להעיד שהייתי חוזרת הביתה בדרך כלל בבכי ובעצבים. לסיכום, אני מקווה שעכשיו אתה מבין עד הסוף מה היה טראומתי עבורי בטיפול, שתענה על השאלות 2) ו2ב), ושתתייחס לנזק נפשי שיכול או לא יכול להגרם מכאלה דברים, שנגרם או לא נגרם לי , ושתציע פתרונות לשינוי הדברים שראויים לתיקון בפסיכולוגיה , ולא נחשבים בכלל כדברים שהם לא בסדר. תודה ויום נעים