תחושות אבדניות

שלום רב, קצת רקע: אנחנו 3 אחיות. הורינו חיים בנפרד. אחותי הבינונית בת 27. סטודנטית. לפני כשלוש שנים עבר אבי ניתוח קשה ואחותי נשארה איתו בבית ו"לקחה על עצמה" כמעט את כל הטיפול בו (אבי תיפקד כמעט כרגיל, אך היה לו קשה יותר לבצע משימות יומיומיות, הוא שכח דברים רבים...) לפני כשנה הכירה אחותי מישהוא ולאחר מספר חדשים שהיו יחדיו החליטה לעשות צעד קדימה ולעבור לגור איתו חיפוש הדירה הוביל לחיכוכים רבים, אשר הובילו בסופו של דבר לפרידה, שהיתה לה קשה מאוד, למרות שידעה כי זהו הדבר הנכון לעשותו. התקווה ליציאה מן הבית, עם כל המשתמע מכך, נמוגה והפכה לים של תיסכולים. מה גם שבמקביל, בגלל המחשבות על המעבר עזבה אחותי את עבודתה ונותרה עם זמן רב למחשבות. אחותי נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה מספר שנים, אצל אותה מטפלת, ולפני כשנתיים אף הייתה בטיפול תרופתי, אשר בזמנו טענה כי הוא עוזר לה, אך הפסיקה איתו. לבסוף היא עברה עם חברה לדירה, אך המצב לא השתפר, תחושת הבדידות, הלחץ הכלכלי, המחסור בעבודה רק הולכים וגוברים מיד עם המעבר לדירה החדשה, נפטר כלב המשפחה, אליו הייתה קשורה אחותי מאוד, מאוד... אנחנו מנסים להתקרב ולהבין, אך ללא הועיל בעבודה היא בררנית מאוד ולא מוכנה לשמוע על חצי מהעבודות הרלוונטיות לסטודנטים, כל אחת מסיבה אחרת (קשה לה גם למצוא עבודה כיוון שהשתתחררה מהצבא מיד עם תחילת השרות, מ"סיבות רפואיות" פסיכולוגיות) עם חברים היא ממשיכה להיפגש, אך הרבה פחות (יש לה הרבה חברים שאוהבים ודואגים לה) לגבי גברים היא הכירה פה ושם מישהוא, אך לא נתנה לזה לזה להתפתח ("כי אני נפרדת מכולם עכשיו למה להתחיל משהוא חדש", לטענתה) לאחרונה היא איבדה את האמון בפסיכולוגית והודיע להורי כי היא מפסיקה את הטיפול גם כי אינו עוזר לה וגם כי אינה מוכנה להמשיך ולהטיל עליהם את הנטל הכלכלי בעקבות ההודעה על העזיבה הזמינה הפסיכולוגית את הורי לשיחה מה שהגביר עוד יותר את חוסר האמון של אחותי בה, אלא שעכשיו היא איבדה גם את האמון בהורי היא בוכה הרבה, מתנתקת לימים שלמים, חווה הרבה עליות ומורדות במצב הרוח שלה וקשה לי מאוד להתמודד עם זה כשאני מנסה לדובב אותה להזכיר לה שיש ימים טובים יותר ובשבילם שווה לחכות תשובתה היא שאין לה בשביל מה לחיות וגם אינה רוצה לחיות ברור לי שדברי אינם עוזרים, אך אין לי כלים מתאימים יותר להתמודד איתה היא לא מוכנה לשמוע על להחליף מטפל/ת או לפנות לטיפול שונה (הצעתי לה אולי משהוא אלטרנטיבי, דיקור וכד') אך אינה מוכנה לשמוע על כך חשוב לי להדגיש כי מצד אחד היא מדברת על התאבדות ועל חוסר הרצון לחיות ומן הצד השני ממשיכה בכל המשימות היומיומיות - לימודים וכד'... האם יש לדעתך דרך אחרת להתקרב אליה? מי יכול לתת לנו את הכלים להתמודד אתה? האם יש מוצא? תודה, תודה, תודה בלימודים היא ממשיכה להשקיע, אך רוטנת כל הזמן - למרות שזה המקצוע שבחרה

לאחות שלום אני יכול להבין את דאגתך לאחותך, נשמע שהיא כעת לא במצב טוב, ואולי חלק מרצונה לעזור את הטיפול ומשבר האמון עם המטפלת ועם ההורים הוא חלק מהבעיה הכללית שאיתה היא מתמודדת. חשוב שהוריך וכל מי שיכול, יתגייס כדי לעזור לה כעת. אני לא חושב שזה הזמן לעבור מטפלת, נשמע שהיא במשבר כעת וחשוב שתחזור למסגרת אותה היא מכירה ובה היא נעזרת זמן רב. מאחר ויש סימנים דיכאוניים בתיאורך יש מקום להתייעץ גם עם רופא פסיכיאטר. אני מקווה שהיא תהיה מוכנה לשתף פעולה. צריך להסביר לה שמצבה מתדרדר ושאם היא לא תעזור לעצמה איש לא יוכל לעשות זאת במקומה. במידה והיא גולשת באינטרנט ניתן לתת לה כתובות של פורומים לתמיכה בהם תוכל להיעזר. אחד המקומות שכדאי לפנות אליהם עם תחושות אובדניות הוא סהר: http://www.sahar.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך המהירה. תשובתך ברורה ביותר. שאלתי היא מה עושים במקרה בו אחותי מסרבת ללכת לטיפול ומסרבת לקבל טיפול פסיכיאטרי - האם עלינו להכריחה? האם לא נרעה בכך את המצב? אולי קיימת סיטואציה, שאיננו מודעים אליה, בינה לבין המטפלת שבאמת אינה מאפשרת המשך של טיפול נאות? כשמסבירים לה כי אנו יכולים ומעוניים לתמוך בה ולהיות לצידה אך היא היחידה שיכולה לעזור לעצמה והיא נמצאת במצב ממנו היא חייבת לצאת כדי שיהיה לה טוב יותר תשובתה היא כי אינה רוצה שיהיו לה חיים טובים יותר, כיוון שאינה רוצה חיים בכלל וחיים בהם אינך יודע מתי, למה ואיך תהייה הנפילה הבאה אינם חיים. האם יש לכפות עליה? האם יש מישהוא שיכול להדריך ולתת לנו כלים להתמודד עם מצבה במידה ולא תסכים לשתף פעולה בטיפול מקצועי? שוב תודה, תודה, תודה