גבולות הטיפול?!

רציתי לשאול, אם כשנמצאים בטיפול וקורה משהו קשה בחיים, (לא סתם דכאון חולף אלא ארוע מסויים), הפסיכולוג אמור/יכול/רצוי ש.. יתקשר אל המטופל מעניין אותי לדעת אם במסגרת גבולות הטיפול, ההתקשרות צריכה להיות רק מכוון המטופל כשקשה לו, או שבמקרים מסוימים, קיים סוג מסויים של אמפטיה שגורם לפסיכולוג להתעניין ולהתקשר מיוזמתו. אני אישית נפגעתי מדבר כזה, ולכן אני שואלת, כי אומנם אין כללים וכו, אבל מעניין אותי מה דעתך. התשובה שאני נתתי לעצמי על מנת להמעיט את הפגיעה היא, שזה נובע משיקול דעת מקצועי כזה או אחר, אבל ייתכן שזו הדרך הקלה, לייחס כל דבר לזה שזה נובע משיקולים מקצועיים, ואולי זה סתם חוסר אכפתיות או חוסר תשומת לב לחשיבות של זה? האם הפסיכולוג אמור להיות כזה פאסיבי?

נעמי שלום בד"כ חדר הטיפול הוא המקום לאינטראקציה. הטלפון משמש יותר לתיאומים. עם זאת, במידה וקרה משהו חריג יכולה בהחלט להתקיים שיחה טלפונית. מאחר ונפגעת ממה שקרה רצוי קודם כל לדבר על זה בטיפול ולראות כיצד המטפל מתמודד עם השאלה. אין לגבי זה כללים ברורים וידועים מראש. יש כאן עמדות מקצועיות ואישיות לכל מיני כיוונים ומה שנכון עבורי כמטפל עם מטופל מסויים, לא יהיה זהה למישהו אחר וטיפול אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

כנראה שאכן יש גבולות לטיפול. אני מרגישה מאוד קרובה למטפל שלי בתוך החדר, ומרגישה שהוא מאוד "איתי", קשוב לי, לבעיותיי, איכפתי, מתעניין, צוחק איתי, בוכה איתי, כואב איתי. אך, כאשר אנחנו מחוץ לחדר וגם בטלפון, הוא פשוט משדר אליי קרירות אדירה שהופכת אותו לאדם זר בין רגע (על אף שהוא האדם הכי קרוב לי). הסיטואצייה הזו מאוד מבלבלת, ויוצרת בי משבר כל פעם מחדש האם אני צריכה לשתף אותו בהרגשתי ?