דחוף!!!

שלום רב ד"ר. אני כתבתי כאן לא מזמן על ה"תכנון" שלי לרזות מכיוון שקשה לי להתמודד עם הלימודים. במכתביי הקודמים די השתפכתי רגשית. עתה אני מדברת ממקום שקול יותר, עד כמה שניתן. עשיתי המון חושבים עם עצמי והבנתי שנכון להיום הכלי היחידי שבעזרתו אני מסוגלת להתמודד עם דברים מלחיצים ומאיימים זה הדיאטה. אני כמובן מודעת לעובדה שזהו כלי לקוי, אך הוא היחידי שאמתחתי כרגע. נורא חשוב לי להחזיק מעמד ולהצליח בלימודים מבלי לוותר. יש מאחורי היסטוריה של עזיבה קודמת של הלימודים (בתחום אחר) והדבר הנורא מכל שיכול לקרות מבחינתי הוא עזיבה נוספת. אני יודעת שהבעיה שלי קשורה להישגיות יתר, חוסר ביטחון וחוסר יכולת "לסבול" אנשים כאשר ישנם תנאי תחרות. מה שקורה זה שאני נעשית "משותקת". לא מסוגלת ללמוד. דוחה ודוחה עד לרגע האחרון וממש חרדה בעקבות אי הוודאות הזו-האם אני אצליח ללמוד או לא. בכל אופן, מצאתי לעצמי פתרון לקוי, אך כזה שמחזיק אותי עכשיו, והוא הדיאטה. אני ממש רוצה לרזות-יותר מידי ובמתכוון. אני מבינה שאני מקריבה את הגוף שלי והבריאות על מנת שאוכל להתמודד, אך זהו הכלי היחידי ש"מחזיק" אותי בזמנים קשים אלו. כל מטרתי היא לעבור את הסמסטר כמו שצריך- מדובר בחודשיים וחצי בלבד. גם אם ארד במשקל, בפרק זמן כזה לא מדובר בנזק בלתי ניתן לתיקון. בעבר השתתפתי בטיפול ממוקד בתל השומר בעקבות בולימיה ממנה סבלתי. אם אצטרך אז אפנה לשם שוב על מנת להחזיר את השליטה בהרגלי האכילה. הסברתי את כל זאת לפסיכולוגית שלי ואף להורים שלי. הפסיכולוגית אמרה שהיא מבינה את הצורך הנואש שלי בדיאטה עכשיו. היא לא התייחסה להיבטים הבריאותיים המזיקים. היא כאילו "קיבלה" אותם. כששאלתי מה יהיה עם ההורים שלי (הם דואגים ולחוצים נורא) היא אמרה לי שהיא לא תדבר איתם, אלא שאני אסביר להם את מה שהסברתי לה... אז תמונת המצב הנוכחית כוללת אותי- בחורה בת 21 שבנסיון נואש להחזיק מעמד ולהמשיך ללכת ללימודים מוכנה לפתוח בדיאטת הרעבה (כמה שזה נשמע מעוות, זה מעניק לי כח נפשי). המטפלת שלי- שטוענת שהיא מבינה אותי ולא מבטאת דאגת יתרה לכוונתי לרזות יתר על המידה. היא מבינה שאני זקוקה לכך, אך אינה מציעה פתרונות מעשיים אלטרנטיביים. היא רק מסבירה לי שאני רוצה שהיא תהיה שם בשביל להחזיק אותי. האם באמת זה חסר סיכוי ואין ביכולתה למנוע את "הנפילה"? אני יודעת שאין זה ביכולתי כרגע...אך מה איתה? האם תגובתה סבירה ונכונה למצב זה? וההורים שלי שכ"כ חרדים. אני מקיימת איתם "שיחות נפש" כל הזמן על מנת להרגיעם. אני מבטיחה לא להגזים ושאם אתדרדר אז אפנה לטיפול. אני מנסה להסביר להם שזהו ניסיון נואש מצידי לשמור על עצמי ולתפקד. רע לי מאוד על הצער שנגרם להורים שלי בעקבות קשיי. סימן שאלה גדול מתנוסס לגבי אופן התנהלותה של המטפלת. היא נחמדה וקשובה, אך אני בטיפול כבר 8 חודשים והמצב רק מחמיר. האם אין מישהו שיכול לעזור באמת ולאורך זמן ולמנוע את התדרדרותי. הרבה פעמים אני מחליטה שאקח את עצמי בידיים, אך גישה זו לא מחזיקה מעמד. צר לי על החרדה שבה נתונים הוריי. אני פונה בפניה נואשת למי שרק מקשיב- האם ישנן דרכים נוספות להתמודד עם הקושי? האם מוטב לעזוב את הלימודים או לרזות (המחשבה על עזיבה מחרידה בעיניי הרבה יותר). מה ניתן לעשות? אודה על התייחסותך, אני.

אבודה שלום הכותרת "דחוף" נראית לי מתאימה לפנייתך. את שואלת האם להרוס את עצמך בצורה חלקית או בצורה מלאה, אבל בכל מקרה, נשמע שאין אפשרות לצאת מהמצב הזה בצורה תקינה ובריאה. יש כל מיני אמרות פופולריות כמו עדיף להיות עני ובריא... (ללמוד ולרעוב). אני חושב דווקא שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. ובתרגום קצר, עדיף שתלמדי ותשמרי על עצמך מאשר להרוס את עצמך בכל דרך שתבחרי. סביר להניח שהחלטתך להתחיל בדיאטת הרעבה כדי להישאר בלימודים היא סוג של תירוץ שאת מנסה לתת לעצמך. סביר להניח שגם אם היית נושרת מהלימודים היית בוחרת להרעיב את עצמך בדיוק מהסיבה ההפוכה. אני לא חושב שיש טעם למצוא הסברים רציונליים לעניין. אני מקווה שהטיפול הפסיכולוגי יעזור לך עם הזמן לשמור על עצמך טוב יותר. קבלי לפחות את העובדה שאת לא יכולה "לקחת את עצמך בידיים" ותני לאחרים שאוהבים ודואגים לך לעשות את זה בשבילך, אבל בלי שיתוף פעולה מצידך זה לא יעבוד. בהצלחה בכל דרך שתבחרי ד"ר אורן קפלן

תשובתך נראית הולמת את מצבי מאוד. הלילה, אחרי שיחה ארוכה מאוד עם אבא שלי, החלטתי לקחת תרופות. רשמו לי בעבר פרוזק אך סירבתי לקחת. אני מקווה שזה יעזור. וזה נכון- לרזות זה לא הפתרון. עמוק בפנים תכננתי פשוט להעניש את עצמי, לחלות ו"לפרוש" בתקווה שאמצא מעט נחת סוף סוף. אגב, לא התייחסת לתגובתה של המטפלת. הרבה פעמים היא נוקטת בעמדה תמוהה בעיניי. אני לא מבינה את שיקוליה. לפעמים נראה לי שהיא בכלל לא מנסה לעזור לי. היא רק מחכה שאני אזום כל הזמן. אני מבינה את הרעיון מאחורי ההמתנה, אך לעיתים אני סובלת כ"כ שהייתי מצפה שתפעל בצורה אקטיבית יותר - אתה בטח מכיר את המצב שבו לאדם קשה להתייחס ולעזור לעצמו... אני נמצאת במצב הזה הרבה ויש לי תחושה שהיא לא מתאמצת במיוחד להוציא אותי ממנו... האם הגישה של "אמפתיה בכל מחיר" היא תמיד נכונה? מה דעתך? מדוע למשל לא אמרה לי משהו בסגנון שאתה כתבת? אני לא מבינה את המטפלת שלי ) :