שאלה חשובה

היי שאלה לי אליכם חברי הפורום היקרים: האם הפסיכולוגים מקבלים את הגישה של ניטשה "שהתקווה הוא הרשע הסופי" ואשמח אם מישהו יוכל להסביר לי מה היתה כוונתו. תודה שחר

פרויד היה פסיכולג...הוא אל היה מי יודע מה של מטפל גם כן

שלום שחר (בת) ;-) ראשית, כפי שקודמי ציין ניטשה לא היה פסיכולוג אלא פילוסוף מבריק, שברבות ימיו נטרפה עליו דעתו ונזקק לטיפול נפשי. שנית, הייתי שמח אם היית מזכירה מאיפה לקוחה האמירה הזו? (המדע העליז?). שלישית, יש לתת את הדעת טוב טוב לדברים שניטשה אמר. ניטשה לא כתב את דבריו הפילוסופיים כספרות פילוסופית מתודית מקובלת. זו הסיבה שמצד אחד דבריו נגישים להמון, ומאוד פופולאריים (כל משפט שני שלו הוא פאנצ'ליין כביר), ומצד שני האנשים שבאמת מבינים אותו ויורדים לעומק דעתו וכוונותיו , לדעתי, קטן. תני דעתך לכך, שעל-אף שניטשה היה לוחם גדול באנטישמיות וסילק מעליו, את חברו הטוב ומורה דרכו (ואגנר הנאצי, שכתב אם אני לא טועה את הספר ה"חיידק היהודי"), הנאצים ניכסו את רעיונותיו לתפיסת העולם שלהם, ועשו ברעיונותיו מעשי סדום ועמורה, וסירסו אותם מכל וכל. לסיום, רק במליצה אומר כי הקשר הטוב ביותר בין ניטשה לפסיכולוגיה נמצא בספר של ילום "כשניטשה בכה". ואם עדיין לא קראת, בוודאי תהני לקרוא. להשתמע,

שחר יקרה, ראשית, על השאלה "האם הפסיכולוגים חושבים" אין תשובה. הסיבה היא שאין דבר כזה, 'פסיכולוגים'. פסיכולוגים הם בני-אדם, וכמו שאר בני-האדם, לכל אחד מהם מחשבות ואמונות משלו. באותה מידה לא ניתן לשאול "מה הפסיכולוגיה אומרת על...", משום שישנן הרבה מאוד גישות פסיכולוגיות וטיפוליות. אכן, ניטשה לא היה פסיכולוג. עם זאת, הפילוסופיה שלו השפיעה על זרם מסוים בפסיכותרפיה, העוסק בגישה האקזיסטנציאלית. בין שאר הפילוסופים שהשפיעו על גישה זו ניתן למצוא את מרלו פונטי, את היידגר, את קירקגור ואת הוסרל. מדוע חשובה לך כוונתו של ניטשה, או דעתם של הפסיכולוגים על ניטשה? בברכה, דרור

הי אז קודם כל תודה לכולם אבל אף אחד לא ממש ענה על שאלתי, יכול להיות שלא הבהרתי את עצמי כהלכה אז להלן הבהרתי. ראשית אני יודעת שניטשה היה פילוסוף ולא פסיכולוג אבל בכל זאת אשמח לדעת האם האימרה הנ"ל מקובלת בעולם הפסיכולוגיה וברור לי שמה שייאמר כאן הוא לא מדע מדוייק אלא רק דעתו של הכותב בלבד ולכן אשמח לשמוע את דעתך דרור גרין ושל עמיתך. את המשפט הנ"ל של ניטשה קראתי לראשונה לפני כשנה בספר "כניטשה בכה" (לידיעתך מר "דלת ללא ידית") ע"פ האמור שם הוא נכתב בספרו "אנושי אנושי מידי" ומאז אני מנסה להבין למה התכוון, שהרי תמיד חשבתי שללא התקווה החיים די עצובים כי לכל אחד ישנה תקוה או משאלה קטנה לחלום טוב שיתגשם. ופתאום בא הפילוסוף הדגול ומנפץ לי את התקווה בפרצוף. מה שהביא אותי לחשוב שאולי אני לא מבינה את המשפט כהלכה. תודה שחר

שחר שלום המשפט המלא של ניטשה מסביר אולי את כוונתו: "… התקווה היא הגרועה מכל רשע, כיוון שהיא מאריכה את יסורי האדם". "In reality, hope is the worst of all evils, because it prolongs man's torments." (זה לפחות המקור באנגלית, אין לי תרגום מדוייק בעברית). ניטשה בכתביו עסק רבות במתקפה על מוסכמות מוסריות ודתיות אותן ראה כמזוייפות. בין היתר כתב נגד הרחמים שהוא עיקרון חשוב בנצרות, בהקשר של הסבל האנושי (וסבלו של ישו). הוא כתב שאלו הסובלים, מובלים למעשה לשאת את סבלם בשם התקווה לשינוי שאין לה דבר עם המציאות. דבריו על התקווה לקוחים ממקורות פילוסופיים יווניים שראו בתקווה את שיא הרשע כיוון שנועדה לטמון פח לאנשים הישרים בהבטחות שוא שלא ניתן לקיימן. שיא המתקפה באה בכפירתו באהבה. הוא כותב שאהבה הינה מצב בו האדם רואה בבירור דברים כפי שהם אינם. כוחה של האשליה מצויה במצב זה בשיאה, עם כוחה להמתיק ולשנות צורה למציאות. נטשה כותב שמכוח האהבה האדם סובל יותר. כך ניתן להתגבר על הדברים הגרועים ביותר בחיים – פשוט לא לראות בקיומם. כמו שדרור ציין, קשה לומר שפסיכולוגים חושבים כך או אחרת. בסופו של דבר (לדעתי) התייחסותו של ניטשה לתקווה, אמונה, אהבה בצורה האמורה היא לא מתוך מתקפה על משמעותם הפילוסופית של המושגים הללו אלא על מלאכותיות הנובעת מהשפעות חברתיות, כוחניות ומניפולטיביות, בשימוש במושגים אלו. בעיני התקווה היא החמצן לחיים. ללא תקווה לא ניתן לחיות ולשרוד. אבל אולי כוונתו של ניטשה שללא מודעות ותחת חיים של סילוף המציאות, התקווה היא זיוף. אדם שאינו מודע מקווה לדברים שאינם באמת מביאים לאושר אמיתי. בכך אולי יש חיבור לפסיכולוגיה וטיפול נפשי כיוון שחלק משמעותי בתהליך הטיפולי הוא הורדתן של קליפות כדי להגיע ל"אני האמיתי". אני חושב שכאשר חווית האני היא אמיתית ואוטנטית, התקווה אינה כסות מזוייפות אלא חמצן לחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

וכמה יפה אמרת את זה. שנה טובה, דרור

תודה לכם ד"ר קפלן ודרור גרין. שחר

בהתייחס לדבריו של ד"ר קפלן! נישטה היה אתאיסט וסבל מאהבה נכזבת בנוסף הוא היה חולה מאוד ועבר תקופות של דכאון, מכאן אולי אפשר להבין את גישתו הפילוסופית הדפטיסטית. אומנם תענוג לקרוא את ספריו וכפי שדרור אמר המשפטים שלו יפים. לגבי הקשר לטיפול, בבסיס הטיפול עומדת אשליה שקרית, ההתאהבות במטפל שהיא "העברה החיובית" שבהעדרה קשה לטפל. התקווה המזוייפת שנותן המטפל היא של הורה מתוקן, מעניק ואוהב הממלא חסכים. את זאת הוא עושה גם כאשר הוא אינו מגיב כמעט אלא רק מקשיב הקשבה אמפטית. התקווה הזאת מאפשרת למטופל לקלף מעליו את "קליפות הבצל" או מנגנוני ההגנה המשתקים אך המחיר שלה הוא מחיר של למכור את נשמתך לשטן. אשליה מתעתעת של "איך היה אילו הדברים היו אחרת" דבר זה מאריך ומגביר את הסבל. אני לא מסכימה שהאושר היחידי טמון בגילוי האני, ומה זה בכלל "אני". כל אדם גדל במשפחה וחולק את האני שלו עם עוד "אניים" כך שהוא אינו טהור. "האני" יכול להיות אצל אדם דתי אלהים ואצל פסיכולוג חתירה לאיזו שלמות פנימית, שהיא לעולם אינה מושגת כי האדם בנוי כך שהדיסוננס לעולם לא יבוא על סיפוקו ומכאן המניע לפעולה. ה"אני" הוא גם אמורפי מכיוון שבהתאהבות יש שניים ב"אני" ואז הוא מורחב, ומה קורה עם ילד גם שם יש הרחבה מסויימת של "האני" האני ו- 50% ממנו. לטיפול פסיכולוגי יש מחירים קשים לפעמים, התקשרות עם אדם שאינו מבטיח לך רגש בתמורה לרגש שאתה מעניק לו, וזו אשליה ותקוות שוא, גם הרפואה שהוא מבטיח היא אשליה, אין בסופה איזה אטום אחד טהור שאינו ניתן יותר לחלוקה. עד כאן, לימור.

כשאתה אומר קליפות- אתה וודאי מתכוון להגנות. מסירים מהמטופל את כל ההגנות ואז מתגלה האני האמיתי. מה אתה יכול או מה היית אומר למטופל אשר הורדת ממנו את כל ההגנות והוא נמצא באי וודאות,כואב,פוחד,מתוסכל,ומיואש. אני לא מדברת על שעת הטיפול שבה הוא חש מוגן ובטוח. אני מדברת על השעה היום שאחרי. איך אפשר לשאת את הכאב, הפחד, התסכול והייאוש המקנן כאשר המטופל מבין שהוא בעצם כלום.