מצב נפשי

שלום רב שאלתי ארוכה אולם אבקש שתתייחס אליה בפרוט. אני בת 27 ובזמן האחרון אני מרגישה שאין לי חשק לחיות תחושה זו מופיע לעיתים ולעיתים אני מרגישה טוב וברת מזל שיש לי הורים שאוהבים אותי מאד.יש לי גם בן זוג מזה 8 שנים אנו לא נשואים גם מפאת מצב כלכלי של שנינו (שכר מינימוםל כל אחד מאיתנו).אנו מתגוררים עדיין עם הורינו. בילדותי סבלתי מאד מבחינה חברתית לא רק שלא הייתי מקובלת בחברה אלא גם צחקו עליי מכיתות היסוד עד לצבא (היתה לי חברה מאד מצומצמת תמיד 2 או 3 חברות ).לעגו לי בגלל המראה החיצוני שלי בצבא כבר הישתנתי ויפיתי אולם רגשי נחיתות מלווים אותי עד היום וקשה לי להשתחרר מהם. אני למרות שיש לי בן זוג שאני אוהבת אני עדיין מחפשת את תשומת לב הגברים מחפשת למשוך(לא בהתנהגותי אלא בלבוש סקסי) ומבסוטה עד השמיים כשמתחילים איתי. כיום לאחר שטיילתי שנה במזרח עם בן זוגי, למדתי באוניברסיטה אני מרגישה שאין לי בשביל מה לחיות יותר .הגשמתי מה שרציתי . אני לא אוהבת בני אדם אפילו אפשר לומר שאני שונאת בגלל ש"גיליתי " את פרצופם האמיתי בילדותי .כשאני יפה הם רוצים בקרבתי אך כשהייתי מכוערת לעגו לי ,פשוט אין לי אמון יותר באנשים הכל צביעות ואני בחורה מאד רגישה ולא מעוניינת ללדת ילדים לעולם אכזרי. אני חשה כי אינני בשלה לאמהות וכי אני עלולה להיות אמא יותר מידי דאגנית ואינני רוצה לתסבך דור נוסף בגלל מה שעבר עליי בילדות - חברי לא יודע ממה שעבר עליי בילדות . האם יש לי הפרעה נפשית ? איך אמצ א סיבה לחיות ולהיות מאושרת ? אני יודעת כ כדאי שאפנה לטיפול ואני שוקלת זאת אולם אני לא מאמינה שטיפול יכול לתת לי סיבה רוחנית לחיות. אני מבקשת שתתיחס לשאלתי ותענה ותייעץ לי . תודה מראש.

חגית שלום מדבריך עולה סוג של עצב ודכדוך שמלווה אותך זמן רב שנובע מתחושה של עלבון ודימוי עצמי נמוך עוד מהילדות. כך לפחות נדמה לי מתאורך. אין מדובר בהפרעה נפשית אלא במשא כבד שאתה נושאת עימך זמן רב ומשפיע על אישיותך ונטיותיך האישיות והנפשיות. כמו שאת לא מאמינה באנשים בכלל, את גם לא מאמינה שפסיכולוגים יוכלו לעזור לך. בעיקרון את צודקת, רק את תוכלי לעזור לעצמך, אבל אני מאמין שבהחלט תוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי לקבל הכוונה וליווי בדרך לשינוי. אני לא רואה איזו ברירה אחרת יש לך במצב הקיים. את נמצאת בקשר זוגי, יש לך הורים אוהבים, כלומר, בסך הכל התנאים הסביבתיים עשויים להכיל אותך ולעזור לך להתקדם. אני ממליץ שתחפשי מסגרת טיפולית שבה תוכלי לעבד את עברך ולסגור מעגל אחת ולתמיד, ולפתוח דף חדש בחיים שלך. מדובר בד"כ בתהליך ממושך וכדאי להיערך לכך בסבלנות שזהו מסע ארוך אך חשוב מאוד עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לחגית שלום, לצערי אני נושא משא כבד אף יותר משלך, מילדות. גם אני יודע מה פירוש לא לאהוב בני אדם ולא לתת בהם אמון. עם כל הכבוד לטיפול נפשי שעשוי לעזור - או לא, ייתכן שמה שישפר את הרגשתך ויתן טעם לחייך יהיה מציאת אנשים וארגונים שעוסקים בעזרה לזולת, או בחיפוש האמת - שלא למטרת רווח! בתור דוגמא אני יכול הציע לך לנסות לגלוש לאתר הבא: http://www.falundafa.org.il יש הרבה גורמים בימינו שקצה נפשם בשיטחיות, בחיצוניות ובאינטרסנטיות המאפיינים כל כך את ימינו אלה. כדאי שתתחילי לחפש אותם כבר עכשיו. כמי שהיה מיואש מאוד בעבר מכל מיני סיבות, עם המון מחשבות התאבדות ואף ניסיון רציני אחד, אני יכול לספר לך שיש מרחק גדול מאוד בין התחושות שאת מתארת לבין סיום החיים באופן יזום הלכה למעשה. המסקנה ההגיונית מכך היא שחבל"ז כמו שאומרים. פשוט תתחילי לחפש. לא כולם נולדו ברי מזל כמו פיקאסו שאמר פעם: "אני לא מחפש - אני מוצא!":) אשמח לשמוע ממך אם תמצאי משהו מעניין... בהצלחה, פניקס