עבודה

אני מהנדסת תכנה בת 32, והיום הודיעו לנו שסוגרים את החברה בה אני עובדת. אני עובדת שם חצי שנה ולפני זה עבדתי בחברה אחרת שנסגרה ולפני זה בעוד חברה ממנה פוטרתי במסגרת קיצוצים מאסיביים. (סך הכל עברתי בין שלוש חברות תוך שנתיים) אני לא יכולה יותר. חיפוש העבודה המיגע, הראיונות המשפילים, השאלות הפולשניות (את נשואה? ומה עם ילדים?), ההצקות מצד המשפחה והחברים והמצוקה הכלכלית. (פעם שעברה לקח לי כמעט חצי שנה למצא עבודה וגם זה אחרי התפשרויות משמעותיות ואת כל החצי שנה הזאת העברתי בדיכאון) אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה שוב. אני ובעלי תכננו ילד (כבר שנתיים) ברגע שאני אתיצב בעבודה ( אסור לפטר אישה בהריון רק אם היא עובדת חצי שנה) וכל פעם זה נדחה. ושוב נצטרך להמתין עוד שנה. אני מיואשת מה לעשות?

עירית שלום המציאות טופחת לפעמים על הפנים בצורה לא צפויה ולא נעימה, ונשמע שהיא לא חייכה אליך, לפחות בשנתיים האחרונות בנושא התעסוקה. אני לא צריך לומר על המצב בשוק בו את עובדת, את מכירה אותו, וכנראה שזה גם לא מנחם. אם כך צריך לשבת, להירגע, ולחשוב מה האופציות שעומדות כעת מולך. ניקח את המצב הקיצוני, שבו את מחליטה להביא ילד לעולם ופשוט לא לעבוד, כי סתם לא מתאים לך. זה אפשרי? תוכלו להסתדר תקופה עם המשכורת של בעלך בלבד? ברור שצריך להצטמצם, אבל זה אפשרי? חשוב להציב גבולות ברורים למצבים האפשריים, זה נותן פרופורציה לאתגרים שעומדים בפניך. על הפרק עומדות שאלות מורכבות. אני מתאר לעצמי שחיפוש העבודה בתקופה הנוכחית אינו פשוט ואכן נדרשים כוחות כדי להתמודד. יתכן שתגייסי את הכוח ותמשיכי הלאה, אבל צריך גם לבדוק את האפשרות לעצור את המירוץ התעסוקתי. אם תכננתם ילד, צריך לבדוק האם יש בכל זאת אפשרות לעמוד בתוכנית, גם אם המצב התעסוקתי לא התייצב. כמובן שאין לי מספיק נתונים כדי לייעץ לך בצורה יותר ספציפית, אבל צריך לראות מה עושים כדי להמשיך את החיים תוך שימור איכותם, גם במצב העגום שנוצר עבורך כעת. בהצלחה בכל דרך שתבחרי ד"ר אורן קפלן

זה אפשרי, וזה גם מה שבעלי רוצה ומה שאמא שלי רוצה ומה שכל העולם אומר לי לעשות, אז מה הבעיה? תקחי שנתיים חופש? תהיני מזה, אתה באמת חושב שככה זה יהיה? אני אעביר את כל השנה הקרובה בדיכאון, הרי הריון לא בדיוק ממלא את היום. והייתי שם. תחושת חוסר הערך, הבדיחות (אז מה, בעלך מפרנס? אז מה מתבטלת?) אני כבר בעלת שמונה שנות נסיון ותואר מכובד מהטכניון וכל מה שהמעסיקים הפוטנציאליים רואים מולם (ומעסיקים פוטנציאלים הם לפעמים ראשי צוותים בני עשרים וחמש שאפילו לא סימו תואר) אותי בת מעל שלושים ונשואה והשאלה הראשונה, ומה עם ילדים? (שיא החוצפה היה בראיון אחד שבו המראיין סיפר לי כמה קשה לאשתו למצא עבודה אחרי שנולד להם ילד ובאותה נשימה ברר את תכניות הילודה שלי והאם אני מתכוונת להמשיך לעבוד במשרה מלאה אחרי תוך הפגנת חוסר אמונה מוחלט באפשרות הזאת, הרי הוא יודע מהבית: חכי ותראי, את לא תרצי..) אם כך, אז מה הסיכויים שלי למצא עבודה אחרי שנתיים הפסקה עם תינוק בן שנה? ומה הסיכויים שבעלי יתגייס ויצמצם את היקף המשרה שלו כשאני ארצה לעבוד אחרי שהתרגל לכך שיש לו אישה בבית שדואגת להכל ואחרי שהתרגל לגאווה המלווה לתואר מפרנס? ולהפיל על התינוק המסכן הזה את כל התסכולים והאשמה בזה שהוא הרס לאמא שלו את הקרירה? אתה מציע את ההצעה המובנת מאליה לכל העולם והדרך בה בחרו להתנהג מחצית מחברותי ובעיני זוהי הדרך הישירה לאבדון ולהריסת כל סיכוי לקרירה מקצועית משמעותית. והכי נורא זה שאני מתה לילד ואני אפילו לא יכולה להתלונן על כך כי כולם אומרים, אז מה הבעיה? תעשי?