נישואי תערובת: השלכות לחיי משפחה

לד"ר קפלן שלום רב, אזרתי אומץ לכתוב לך. אני נשואה לבחור צ'כי כמעט 3 שנים. לאחר חצי שנה של נישואין הריתי וילדתי בת (כיום בת שנה ושבעה חודשים). כיום יש לי בן בן חודש וחצי (ההפרש בין הילדים: שנה וחצי כמעט). בעלי, יוצא מזרח אירופה, הכיר אותי באמצעות האינטרנט. הכרנו כשעבד בתחום ההיי-טק בישראל. לאחר חיזורים נמרצים ותקופה יפה (5 חודשים) התחתנתי בגיל 29 עם הבחור בנישואין אזרחיים בארץ-מולדתו, שכן הבחור לא התגייר וקיבלתי אותו כמו שהוא. כיום אני נשואה לו 3 שנים. בעלי הוא אדם שלא אוהב חיי חברה כמעט. לאירועים משפחתיים הוא מסרב לצאת כמעט כדרך קבע. הוא מעדיף לשבת מול המחשב, בבית, ולעיתים רק כדי לשחק. אל הילדים הוא כמעט ולא מתוודע.. יש לציין שהטיפול בילדים כולו (100%) "נופל" עליי, ללא כל שת"פ מצידו. הוא טוען שהוא "מפחד לגעת בתינוק" (בבן החדש) ולכן הוא לא רוצה להאכיל אותו, או להחליף טיטולים ודברים מעין אלו.. קיבלתי את טענתו, שכן תינוק קטן מפחיד רבים באופן מסוים, ולכן רציתי שיתוודע יותר אל הבת הגדולה.. אך לשווא. הכל חזר לקדמותו: כשהוא חוזר מהעבודה, ישר לחדר-המחשבים... קיבלתי את הדין, כשהתופעות האלה כבר החלו עם ביתי הראשונה... גידלתי אותה בגפי ממש, כולל הצורך שלי לחברה וליציאה מהבית... אני מבלה בחגים לבד אצל המשפחה, וכמובן שבני המשפחה מדברים, אך התעלמתי מכך, כי למרות שניסיתי לדבר עם בעלי, הכל עלה בתוהו. הדברים השתפרו לזמן קצר, אך "חזרו לסורם" מהר מאד.. אני אדם מאד חברותי, ולפני נישואיי הייתי הולכת לחוגים חברתיים, לריקודים, וגם הייתי עוסקת בבידור וגם בתחום ההוראה. כיום אני לא עובדת (בשל גילו הקטן של בני), אך מרגישה "כבולה" לבית, שכן גם לטווח זמן קצר של 20-30 דקות, בעלי לא מוכן "להחליף" אותי ולהישאר עם הילדים בבית.. אני מרגישה כלואה ולעיתים אבודה, אך מחזיקה את עצמי ומטיפה כל הזמן לעצמי להיות חזקה, "בשביל הילדים".. בעלי הוא המפרנס היחידי כעת, ולכן אני לא מעיזה לעשות "צעדים קיצוניים" כמו פרידה. אני כמעט 3 שנים תמימות בבית, בלי יכולת לצאת כמעט, שכן בעלי "מפחד להיות לבד בבית עם הילדים". אני מרגישה כאילו "נגמרו לי החיים" כי בעצם "אין לי זמן לעצמי". ההורים שלי מהר מאד "קלטו" את המצב והם עוזרים המון, אבל אני מרגישה כאילו אני "כובלת את זמנם שלהם בזמני שלי" וזה עושה לי ייסורי-מצפון. הפסקתי לרקוד, הפסקתי לעסוק בבידור (בתחום המוסיקה, דבר שעשיתי כל חיי) ובעצם הפסקתי לעשות את כל מה שעשיתי ועתה אני 100% בבית עם גידול הילדים.. אני מפחדת מ"אובדן זהות עצמית" שלי בגלל העובדה, שאני כבר בעצם לא אותה אחת... אני יודעת שהמצב לא נורמלי, אבל מה הן אפשרויות הפעולה שלי, אם דיבורים עם בן-הזוג והסברים בלתי פוסקים, חוזרים ונשנים, לא עוזרים? השיפור הוא לזמן קצר, אך... חוזר חלילה. הכל חוזר לקדמותו, וההשקעה מצד בן-הזוג בחיי המשפחה שואפת למינימום! כשאני משתפת מקורבים אליי בבעיה אז מתחילות "ההערות השיפוטיות" של: "התחתנת מוקדם מדיי", ו"מה פתאום את מתחתנת עם לא יהודי?", ו"לא ידעת שהוא כזה?", ו"האירופאים קרים" וכו' וכו'.. לעניות דעתי, אין מה "להתרפק על רחמים עצמיים בשל ההחלטה להינשא". הדבר נעשה ויש לי ילדים מקסימים ואני לא מצטערת על מימוש האימהות שלי.. אבל, איך מחזירים לעצמי את שמחת החיים ואת הזהות האמיתית שאבדה לי? בתודה לך שהקדשת מזמנך לקרוא מכתב זה, מירב

מירב שלום לא התייחס בהודעתך לסוגיה משמעותית. האם את עדיין אוהבת אותו? במידה והתרחקת עד כדי כך שהקשר אינו מעניין אותך יותר ולמעשה רק הפחד להיפרד מחזיק אותך, כדאי לפנות ולקבל עזרה מקצועית ולהיעזר בתמיכה המשפחתית והחברתית שסיפרת עליה. תצטרכי לאסוף כוחות ולהיפרד ממנו. במידה והקשר עדיין משמעותי עבורך כיום ואת מעוניינת לשקם אותו תצטרכי לעשות משהו בכיוון הזה. המשך הדברים במצבם הקיים נשמע בלתי אפשרי כמעט, אכן חוויה ממיתה. תצטרכי לשתף אותו בכל הרגשותיך ולבדוק האם יש לו נכונות לעשות שינויים או לפחות לפנות איתך לייעוץ זוגי כדי למצוא מכנה משותף. סיפור האירופאים הקרים וכו' הוא תירוץ כדי לא להתמודד עם הקשר הספציפי ביניכם. אולי יש לכך מרכיב כלשהו בעניין, אבל מדובר על דבר אישי ביותר שיכול היה לקרות גם עם בחור ישראלי. ככל שהזמן יעבור העניינים רק יסתבכו יותר ותחושת היאוש תגבר. אני מציע לך לפנות כעת לייעוץ פסיכולוגי ולחשוב שם מה נכון ביותר עבורך מבחינה נפשית כרגע. אני בספק אם תוכלי לקבל כעת החלטות משמעותיות ללא תמיכה חיצונית. בברכה ד"ר אורן קפלן