ד"ר קפלן שלום

אני זקוקה לעזרה נפשית, אין לי בכך ספק. ילדות כאובה וחולנית אשר לאחרונה נותנת אותותיה ביתר שאת, ומפריעה לי להשאיר מאחור את מה שחשבתי שאוכל להשאיר מאחור. כל הנורות האדומות פה מסביב נדלקות וצועקות "טיפול! טיפול!". הייתי צריכה לעשות את זה לפני שנים רבות גם כך. אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי, אולם אין באפשרותי להרשות לעצמי אחד כזה כרגע, בשלב זה של חיי. השאלה היא אם עומדות בפני אפשרויות נוספות, מעבר לטיפול על ידי פסיכולוג פרטי, שיקשה עלי לממן. אני מטופלת בקופ"ח כללית, אולם הזהירו אותי מפני ההשלכות של קבלת טיפול דרך הקופה. האם החששות מפני הפרת הפרטיות מוצדקים? האם יש דרך אחרת כלשהי, לטיפול באזור השרון או גוש דן? תודה, טלילה

חששותיך מטיפול בשירות הציבורי מוצדקות בחלקן. החשש המוצדק בלבד הוא החשש מפני חשיפה-שאולי מכרים הגרים ליד המרפאה , ייראו אותי נכנסת למרפאה ויחשבו עליי כך וכך. הסודיות הרפואית היום בניגוד לעבר מוכתבת בכוח החוק "חוק זכויות החולה" וחל איסור חמור להשתמש במידע זה שלא לצרכים סטיסטים בלבד (מס' הפונים, כמות הלוקים בבעיה מסויימת וכו'), אך חוק עיסוק הפסיכולוגים,פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים מפיל את האחריות הטיפולית עליהם , ובמידה שהנך , חלילה , מבטאת מצוקה שעלולה להתפרש כנטייה אובדנית , פגיעה בעצמך או/ו בסביבתך וכן, אם את מתוודאת בפני הגורם המטפל על רצוניך לרצוח מישהו, על הגורם המטפל אין במקרים אלו בלבד, סודיות רפואית כלפייך, והינו חייב מכח החוק לפנות לגורמים הרלוונטים (פסיכיאטר מחוזי,משטרה וכו') -חשוב להדגיש כי מדובר רק במקרים הקיצונים מעלה, ובכל עבירה פלילית אחרת הגורם הטיפולי מחוייב לשמור על סודיות רפואית ולא לדווח על העבירה -אלא אם יש צו ביהמ"ש המבטל סודיות רפואית. בכל מקרה , עלייך לאשר (מלבד צו ביהמ"ש) לגורם המטפל להתייעץ, להעביא חומר עם כל גורם אחר. ויתור סודיות רפואית תקפה כאן כמו לכל רופא אחר.

שהטיפול שאעבור בשירות הציבורי ישמש כנגדי. זכור לי בזמנו, כשמילאתי טפסים לגיוס, שנשאלתי אם אי פעם נזקקתי לטיפול נפשי. זו שאלה מטופשת לטעמי, כיוון שלא ברור איפה עובר הגבול בין "זקוקה" ל"רוצה" במקרים כאלה, והיא מרמזת על הדיעות הקדומות העומדות מאחוריה. אני חוששת שבעוד שטיפול פסיכולוגי פרטי יתפרש כמותרות יאפיות, טיפול בשירות הציבורי יתפרש כאילו אני לוקה בנפשי, ואיני שפויה. השאלה היא איפה זה יכול לשמש כנגדי. לצבא אני כבר לא אתגייס שוב, אבל מקומות עבודה ודאי עוד אחפש. האם כל עוד איני מביעה רצון להזיק לעצמי או לאחרים, אני נהנית מאותה הדיסקטיות? כלומר, אני לא מוכרחה לציין את זה, רק בגלל שזה לא באופן פרטי? חשש נוסף הוא מהעובדה שאינני יכולה לבחור את המטפל שלי, ואני מאוד סלקטיבית בבחירת האנשים שעימם אני יכולה לתקשר. זה אולי נשמע נורא, אבל עליהם להיות אינטליגנטיים ביותר. פה אולי אין איך לעזור, אני צריכה לנסות כדי לדעת. אולי רק להמליץ, או להזהיר, אם ידוע.

טלילה שלום כשכל הנורות נדלקות וזועקות טיפול טיפול, פונים לטיפול. נקודה. השירות הציבורי כמו השירות הפרטי, מחוייב לסודיות רפואית מלאה. אם ישאלו אותך האם היית בטיפול, את יכולה תמיד לומר שלא היית. פניה לטיפול פסיכולוגי מעוררת לעיתים רתיעה אבל ככל שהזמן חולף יש הבנה הולכת וגוברת בציבור שהטיפול הינו מסגרת לגיטימית ומקובלת. הנושא קיבל חשיפה רבה בשנים האחרונות, ובעיקר על רקע המתח הנפשי בו שרויה כל המדינה בשנתיים האחרונות קשה לי להאמין שמישהו יראה בזה כזה מצב חריג. לכן אני מציע לך לפנות לטיפול ולהיעזר בו ולעזוב את החששות בצד, הן לא מוצדקות. ובכל זאת, הייתי שואל אותך עוד דבר אחד. כל כך הרבה שנים את רוצה טיפול ולא פונה. האם אין כאן גם מרכיב של רתיעה שלך עם עצמך מהפניה לטיפול, ובהקשר הזה השלכות הטיפול הציבורי משרתות את החשש? כדאי לחשוב גם על האפשרות הזו ולדון עליה עם המטפל/ת בקופת החולים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

על אף שאני יודעת שאני זקוקה לטיפול, ובגלל שאני יודעת עד כמה, אני חוששת מאוד מהתחושות שיעלו במהלכו. קל יותר להאמין שמה שהיה נשאר מאחורי, והיום הכל בסדר. ואני מניחה שכיוון שאני דוחה את העניין במשך זמן רב כל כך, התקוות נוסקות. וכשאני אעשה את זה כבר, לא בא לי למצוא את עצמי משוחחת עם עוד שרלטן על הבעיות הכי אינטימיות בחיי. זה דורש אנרגיות רבות, והייתי רוצה להאמין שזה יצליח כבר בנסיון הראשון. תודה.