שאלה לד"ר גידי רובינשטיין
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
קראתי את דבריך והמלצתך לפנייתי לטיפול. איני יודעת לפי לפנות - מי יכול לעזור לי - מי יכול לעזור לבעלי? היו כאן שהזכירו - מקלט לנשים מוכות ... אני חייבת לציין שאין לי צורך במקום כזה, מכיוון שהדברים אינם הגיעו לכך שאחפש לי מקום מקלט - כרגע אני לא איתו - אני ישנה בבית הוריי- הוא ישן בביתנו חלק מן הזמן - ואנחנו כמעט לא בקשר פרט לקשר טלפוני (דרך הודעות), ולא יותר. ראיתי אותו לאחרונה לפני כמעט שבועיים - לאחר שכבר לא היינו יחד שבוע בערך -והוא הגיע בהפתעה הביתה וישן לילה אחד בבית - כמובן שהיה לי מאוד קשה לראות אותו פתאום- במיוחד כאשר ידעתי שהוא לא צריך לבוא... הוא ישן בסלון. אני חייבת לציין שאמנם יש לו את ההתפרצויות שלו - ויש לו את התקפי הזעם שלו - כמו שאני מכנה אותם - ואת האיבודי שליטה - והעצבים - אבל זה לא הגיע למצב שאני זקוקה למעון נשים מוכות. איני יודעת מי הגוף, הפרט, אשר יכולים לעזור לי ולהבין אותי במצבי - וכן אותו. כתבתי רבות על הבלבול אותו אני מרגישה... על הרצון העז מצד אחד - ללכת - לפתוח דף חדש - לקוות לטוב יותר - לשכוח- ולהוריד את האבן הגדולה המכבידה על ליבי, אולם מהצד השני - אני פוחדת - פוחדת לפעמים להישאר לבד - פוחדת שהשעון הביולוגי מתקתק - למרות שאני שונאת לומר את הביטוי הזה - אבל מה לעשות - משהו נראה לי הגיוני בביטוי הזה - אני מתקרבת לגיל 30 - בעוד ארבעה חודשים. ונכון שיש נשים שעוד לא נשואות בגילי - ולבטח שאין להם ילדים עדיין, אבל יש כאלו גם שאימהות הן לילד או שניים בגיל זה. ונכון שאסור לעשות השוואות וזה בטח לא יקדם אותי לשום מקום. אבל לפעמים זה לא מן הנמנע לעשות אותן. אז יש את הפחד של להישאר לבד, יש פחד של לא לחוות את ההורות. יש פחד של אכזבה של האנשים הקרובים אליי - לאכזב אותם - למרות שאני בטוחה וסמוכה שאין אחד מהם שלא רוצה באושרי וטובתי. הוריי- אחיי- חבריי הקרובים. פחד - וזה אולי הכי הרבה משתלט עליי - פחד של אולי בעוד כמה שנים לחשוב שעשיתי טעות בכך שלא נשארתי איתו ותמכתי בו לעשות טיפול וחיזקתי אותו, ומי יודע - אולי זה היה עוזר- אולי האהבה היתה חוזרת אליי- אולי הרגשות הקשים שיש בי היו מפנים מקום לרגשות חמים ואוהבים יותר - אולי המציאות היתה משתנה - אולי יכולתי לסלוח - אולי יכולתי לשכוח - אולי יכולתי להיות שוב מאושרת איתו - אולי הייתי מברכת בעצם על כך שלא עזבתי - שלא ויתרתי - שניסיתי. אשמח לתשובות גם בנוגע למקום טיפול וגוף מוסמך או איש מקצוע מתאים, וכן באשר לרגשותיי אשר חשפתי בפניך. תודה שוקולד
שלום שוקולד, לאור מה שכתבת כעת המלצתי היא שתפני לטיפול אינדבידואלי שיעזור לך להיפרד מבעלך. את מציינת את הפחד להיות לבד כמניע העיקרי להישאר עם בעלך. זה מניע גרוע מאוד. כדי להגיע לזוגיות שיוויונית ומאוזנת עד כמה שניתן, אדם צריך לקבל את עצמו, להיות קודם כל חבר של עצמו ולאחר שהוא מסוגל להיות לבד הוא יכול להציע את עצמו כשותף שיוויוני בקשר. אשר לשעון הביולוגי - במצב שאת מתארת אין לך אלא לברך על כך שעוד לא נולדו לכם ילדים, משום שהקשר הזוגי נראה מאוד לא טוב, ולכל אחד מכם יש בעיות בסדר גודל, שבשלב זה של חייו הוא אינו יכול ליטול על עצמו אחריות הורית. אם שפוחדת להיות לבד ונשארת כמי שכפאה שד עם גבר שסובל מהתקפי זעם זה צירוף הרסני מאוד הן לכם והן לבריאות הנפשית של ילדיכם. טיפול נפשי פרטני תוכלי למצוא במסגרת שירותי בריאות הנפש של קופת החולים בה את חברה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין
רציתי לשאול אתה לא מאמין שהוא יכול להשתנות? שטיפול יכול להועיל לו? שיכול להציל את הנישואים שלי? שיכול אולי להחזיר את האהבה שלי אליו? שיכול להיות הפיתרון? אני שואלת אותך כי אני יודעת שאתה עונה על שאלות אלו מהצד השני - הצד אשר שומע את הבעיות ומנסה לעזור לאנשים- לכן מאוד חשובה לי דעתך בנושא... לי קשה לדעת אם טיפול מתאים לו יכול לעזור ולהועיל לשנינו... אני רוצה לקוות אני רוצה להאמין אבל אני לא יכולה לדעת אני לא יכולה להיות בטוחה...... אודה לתשובתך