אני הולכת לאיבוד בתוך המחשבות

מפעם אחת אבל אני האדם שחיכה וחיכה כ"כ הרבה שנים - 27 האמת כדי למצוא את האחד ויחיד - שאיתו אגשים את כל חלומות האהבה והאושר שלי... והיה נדמה לי שמצאתי - כמובן שכאשר היכרתי אותו- היתי משוכנעת ביותר מ-100% שמצאתי - וזאת אחרי תקופה לא קלה של מן חשש לא למצוא את החצי השני - אבל באמת את החצי השני - זה שיבין אותי - זה שידבר את השפה שלי -שפת האהבה - ולא רק בט"ו באב - ולא רק ביום האהבה - ולא רק ביום הולדת - אלא בכל יום ויום מ- 365 ימות השנה1 כי זו אני - כל יום עבורי - הוא יום אהבה - ואין יום מיוחד כזה! וכאשר אני מרגישה שהחומה שבניתי סביב יחד איתו - בזכותו - בזכות האושר שהוא הסב לי - מתחילה להישבר לה סביבי - והאושר הבלתי פוסק שחויתי איתו - הופך להיות עצב וכאב - והמון דמעות והמון רגשות שלילים שאני לא בנויה להרגיש אותם.... אז זה כואב וזה לא בדיוק כמו שאמרת - שעוד אחווה אהבות וריגושים כי הנה חשבתי שמצאתי - ואני מבולבלת - זה לא שהוא חבר שלי הוא בעלי כמעט שנתיים.... עוד אין לנו ילדים... למרות שאני מאוד רוצה יותר מכל.... קשה לי.. מאוד קשה לי להיות בסיטואציה כזו - להרגיש דברים לא טובים כלפיו אולי דווקא מתוך העובדה שדווק א הוא מכל העולם לא היה אמור לטעות לא היה אמור לאכזב אותי לא היה אמור לפגוע בי... לא היה אמור להכאיב לי לא היה אמור... היה אמור רק לעשות לי טוב וכמה שיותר רק לחייך.....

שלום שוקולד, קראתי בעיון רב את כל הודעותייך ואני מזדהה עם הכאב העמוק המובע בהן. אם את רוצה רק לשתף אותנו בתחושותייך, נקרא אותן בתשומת-לב ואת תרצי לשאול שאלה ספציפית, אשמח להגיב ולסייע. עצמת הכאב שאת מביעה מחייבת לדעתי פנייה לטיפול, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול ואם לא, אני מקווה שתפני בקרוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לי לא נראה ש"שוקולד" צריכה ללכת לטיפול... וגם אם כן, כמו בדברייך, במה היא צריכה להתחזק?... מי באמת צריך כאן הטיפול?! היא או אישה?... היא שעוברת כאן טראומה נוראה בחייה. מסתבכת במחשבות היחלצות מהמבוך המסחרר הזה, היא זו שצריכה לקבל טיפול?!

שמחתי לקבל את תגובתך ואני מבינה שפרטים רבים חסרים לך עדיין.. השתדלתי לספר די הרבה בכמה הודעות בפורום שכתבתי לפני מספר ימים... אני קוראת פה הרבה תגובות של : "מה את צריכה אותו? תזרקי אותו? למה את עוד מחכה? לקריזה הבאה שלו? שהוא יכה אותך? תברחי כל עוד את יכולה... מקווים שאין ילדים מעורבים בסיפור, אין עוד צ'אנסים לתת.... ועוד ועוד תגובות ברוח הדברים האלו... אני חייבת לומר שבאיזה מקום אני מאוד מבינה את התגובה הנחרצת הזו כי אני יודעת שאולי גם אני היתי מגיבה כך באם אני היתי שומעת מקרה כמו שלי... אולם פה אני לא שומעת את המקרה אני עוברת אותו אני חווה אותו לצערי על בשרי ובתוך ליבי וזה כואב.... וגם אני ברגע הראשון אמרתי שאני אלך - אעזוב אותו- לא אחכה לפעם הבאה - אחרי שכבר נתתי מספיק ובאמת שנתתי מספיק הזדמנויות לתקן.... אז גם אני נחרצת הייתי באשר לעזוב אותו לפתוח דף חדש לזכות באהבה אחרת שמגיעה לי - שתדע להעריך את האהבה שיש לי לתת שתדע לא לפגוע בי וכן - אני עוד צעירה וכל החיים לפניי- ואין לי ילדים - עוד לא - זו הסיבה דרך אגב שאני לא רוצה ילדים - כי אני מאוד אוהבת ילדים - וכבר נמאס לי לראות אחרות בהיריון- ללכת לבקר אחרות אשר ילדו - הנה רק היום ילדה חברה שלי בבוקר בן - בן שני - ואני מהצד תמיד שומעת על זה אבל זה עוד לא קרה לי ורק בגלל הסיבה הזו שאני רוצה להביא ילד רק מתוך ביטחון ואהבה שלמה... להביא ילד לא על מנת לתקן בעיות או לפתור אותם - כי ילד לא פותר בעיה. ילד זה עולם בפני עצמו והוא יבוא רק מתוך אהבה שלמה - ותחושת ביטחון- מה שכרגע אין לי.... אז אמרתי שמצד אחד גם אני רוצה לקום וללכת אבל משהו עוצר אותי לא יודעת מה אבל משהו עוצר וגורם לי לעמוד במקום והזמן עובר ואני לא יודעת אם מה שעוצר - זה הפחד פחד להיות לבד פחד של מה יחשבו עליי האנשים הקרובים.. אמא - אבא - אחים -חברים כן - אני יודעת שאלו החיים שלי ולא של אף אחד אחר - ואני חיה אותם ולא אף אחד אחר חי אותם עבורי... אבל מה לעשות - תמיד יש בי את הפחד לאכזב בעיקר את ההורים... שדרך אגב מודעים לזה שהמצב בזוגיות שלי לא טוב ואפילו רע... זה לא משהו חדש להם... כולם בעצם מודעים כי המצב באמת נהיה קשה ובלתי נסבל הוריי לא יודעים את הסיבות - לא יודעים שהוא מתפרץ שהוא עצבני שהוא אלים מילולית ואולי אף פיזית - שהוא גורם לי להיות מאוימת ולפחד... אחיי יודעים זאת... אז גם הפחד הזה של לאכזב אותם הפחד של להישאר לבד לא להתקדם עם החיים לא למצוא את אהבת חיי לא להביא ילדים לא להיות מאושרת לא לקבל אהבה הפחד שאולי בכל זאת לעזוב אותו זו טעות - כי אולי הוא כן ישתנה - הוא ילך לטיפול - למרות שאני לא יודעת איזה סוג טיפול הוא זקוק! אז אני מרגישה במילכוד - מצד אחד ללכת - לעזוב - להיות לבד ולא להיפגע ממנו יותר או לפחד להיפגע ממנו עוד ומצד שני - לרצות לחשוב שאולי כן זה ניתן לטיפול... שאולי מישהו יכול לעזור לו - שאולי מישהו יכול לשחרר אותו מכל מה שיש לו - לתת לו את העזרה והצ'אנס להם הוא דרוש... הרי לכל אחד מגיע... לא? ואני לא יודעת אם אני אוהבת אותו עדיין? זה נשמע הגיוני? זה מפחיד אותי אפילו לומר את זה... שאני לא יודעת מה אני מרגישה אליו.... שום משיכה - שום אינטימיות אנחנו לא שוכבים מאז הפעם האחרונה שהוא התפרץ - זה היה לפני בערך חודש וקצת אנילא מסוגלת להתקרב אליו... בהתחלה שנאתי - מרוב כעס ופגיעה ואכזבה ממנו.... אני לא יודעת מה אני מרגישה אני לא יודעת מה להרגיש אני לא יודעת מה אני רוצה... אתה יכול לייעץ לי? תודה!