לחיות עם הזיכרון- לד"ר גידי.

גידי שלום, לפני כשנה בערך, נסעתי ברכב ללימודים, ובדרך, ראיתי מכונית מעוכה ואנשים פצועים והרוגים בתוכה ומחוצה לה ( ניגשתי להגיש עזרה רפואית למי שיכולתי). המראות היו קשים והייתי בטיפול של חודש כדי להתגבר על הטראומה. חשבתי שהתגברתי, ואולי אני כן. אבל בחודש האחרון המראות חוזרים אליי שוב ושוב, ואין כמעט יום שבו אני לא נזכרת במה שראיתי. כל דבר כמעט מזכיר לי את המשפחה שהייתה בתאונה, זה מתגבר במיוחד בכל פעם שיש פיגוע (ויש עדי ראייה שמספרים על הגופות)או שמדווחים ברדיו על תאונת דרכים קטלנית או בכל פעם שמדברים על חגורת בטיחות (הילדים ברכב נהרגו כי לא חגרו חגורת בטיחות). ישר אני חושבת על "זה". אמנם אין לי סיוטים או חרדות כמו שהיו לי בסמוך למקרה, אבל אני לא יודעת למה זה חזר אליי בתדירות כזו. אני לא יודעת.. האם זה נורמאלי? האם אצטרך לחיות עם התמונות הנוראיות האלו שילוו אותי למשך כל חיי? או שאולי אני צריכה לחזור לדבר על זה בטיפול, כי זה לא נורמאלי?

שלום ליהי, אכן עברת חוויה קשה מאוד. הפיגועים הנוכחיים מזמנת טריגרים משמעותיים ביותר להתפרצות החוויה מחדש. הואיל והטיפול שעברת היה נקודתי מאוד ונמשך חודש בלבד ומאחר שחלפה שנה שלמה מאז הטראומה, בהחלט הייתי מציע לעבד את הדברים מחדש אם במסגרת אותו טיפול שהיית בו (תלוי בטיב הקשר שנוצר עם המטפל) או במסגרת טיפול אחר. וכן, זה בהחלט נורמאלי, אך לא רק במקרים אבנורמאליים יש לטפל, אלא לפעמים יש לטפל גם בתגובות נורמאלית למציאות אבנורמאלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין