סוף לטיפול?

מתי יודעים שטיפול נגמר, שאי אפשר יותר להיעזר? האם יש אנשים שלא יכולים להעזר בפסיכותרפיה בכלל או שיכולים להעזר במידה מסויימת ולא יותר? (אני לא מדברת על פסיכוטים). - האם יש אנשים "לא ברי טיפול"?

שלום לך, השאלה שאת שואלת מעניינת לא פחות מהאופן בו את מנסחת אותה, כאילו הייתה קשורה למישהו אחר, ועם זאת בחרת בכינוי כה קשה להגדיר את עצמך. ישנם אנשים (לא פסיכוטים) שאינם ברי-טיפול. בהחלט. כדי להיעזר בפסיכותרפיה דרוש צירוף של מספר תנאים: (א) מצוקה (איש אינו בא לטיפול מפני שהוא מאושר), (ב) מוטיבציה, שנובעת מתוך המצוקה, (ג) נכונות להכיר בחלקו של האדם עצמו במצב הבעייתי, כלומר, איזו שהיא יכולת לראות את עצמו מהצד ולא רק כקורבן של הנסיבות ו-(ד) נכונות לשתף במצוקה זו מישהו אחר. אנשים שתמיד רואים את מצוקתם כנסיבתית, או גרוע מכך, מאשימים אחרים במצבם לא יגיעו לטיפול ברוב המקרים, ואם יגיעו, התחזית אינה מעודדת. לגבי השאלה מתיי טיפול צריך להסתיים - קשה מאוד לענות על כך. מן הסתם כאשר חלה הקלה, או כאשר - וזה קורה הרבה וזה לגיטימי - כאשר המטופל מיצה את מה שמטפל מסוים יכול לתרום לו. קיימת גם גישה של טיפול קצר טווח, בו מוגדרות משימות ספציפיות מראש, ואז מועד סיום הטיפול ידוע מראש. ואחרי כל זה, ממה את מיואשת ואיך זה קשור לשאלתך? כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום, תודה על תשובתך המפורטת. עכשיו אני חושבת שאני לא רק מיואשת אלא גם מאוכזבת (מעצמי). לפי התשובה שלך אני "ממלאת" רק חלק מארבעת הסעיפים שציינת בכדי להיעזר בטיפול - קיימת מצוקה (גדולה ומהותית), המוטיבציה שלי נעה ונדה ממוטיבציה מלאה, עם אנרגיה רבה וזיק של תקווה לשינוי, ועד לחוסר מוטיבציה כמעט מוחלט הנובע מאותו ייאוש - "הרי שום דבר לא יעזור, למצבי אין פתרון". לגבי סעיף ג' הוא מורכב - אני לוקחת על עצמי אחריות מלאה, אני מלאה ברגשות של אשמה ובושה וברור לי שלא האחרים אחראים למצבי. אבל, אני לא בטוחה שאני מצליחה להסתכל על עצמי מהצד. דווקא בגלל שאני כל-כך אשמה, אני לא מצליחה להרפות ולנסות לראות שיש אנשים שרואים אותי אחרת ממני. והסעיף שכנראה הכי בעייתי מבחינתי הוא האחרון - היכולת שלי לשתף אדם אחר במצוקות שלי היא די נמוכה, למרות קשר טיפולי מעולה (והמטפלת שלי מצליחה ברוב הפעמים לדעת, להבין ולהרגיש בדיוק מה עובר עליי). כנראה מתוך כך נובע הייאוש, ומתווספת האשמה עצמית נוספת ואכזבה עצמית, בדיוק מחוסר היכולת הזו. אז מה עושים? האם הגעתי לנקודה שבעצם כדאי להפסיק/לשנות טיפול? (אני הרי רגילה להיות לבד עם התחושות והעצב ובכל מקרה אני מקשה על יכולת ההתקדמות בטיפול). תודה על ההשקעה בזמן ובמחשבה, מיואשת ומאוכזת.